רציתי לשתף אתכם/ן בדילמה.

[המונשרי]

רציתי לשתף אתכם/ן בדילמה.

אני נמצאת במצב מביך. הכרתי מישהי במסגרת טיפולית ארעית המשותפת לשתינו. גילינו שאנו מתגוררות באותה העיר. שוחחנו שיחות עמוקות /שיחות נפש. היחסים התהדקו. תוך כדי גיליתי כמה דברים אשר גרמו לי לרצון עז לסגת. אבל איך עושים זאת מבלי לפגוע ברגשותיה? הרי אנו אנשים בוגרים ואני לא יכולה להטיח בפניה את עובדות אי שביעות רצוני. כך אני מוצאת את עצמי מתחמקת ממנה ( ורגשות אשמה אינם נותנים לי מנוח). מאידך- איך אומר לה זאת ? אינני מסוגלת להוציא את הדברים מפי. הדבר האחרון שאני רוצה זה לפגוע בה. כל כך קיוויתי שיפול לה האסימון ושתבין לבד שאינני מעוניינת עוד בקשר אבל לצערי זה לא קורה. אשמח לתובנות ולעיצות.

 

[יעל ארבל]

מעגל הלא-נעים

בוקר טוב המונשרי, התאור שלך נשמע כמו דינמיקה ביחסים שנוצרת המון פעמים בסיטואציות שונות - משהו קורה (מחשבה, אירוע, הרגשה) - לא מדברים על זה (כי לא נעים, זה יכול לפגוע או להעליב, לא כיף לנהל שיחות קשות ולא מדוברות) - נוצר ריחוק אצל אחד הצדדים בקשר - לא מדברים על זה - וכך הלאה... עד ש - 1 - כן מדברים על זה ואז לפעמים זה יוצא בפיצוץ כי כבר אי אפשר לשאת את זה יותר. ואז נכנסים למעגל של התנצלות, התפייסות, לפעמים פתרונות. 2 - ממשיכים לא לדבר ויוצרים ריחוק מכוון או ניתוק קשר למשך זמן ממושך בעצם בלי שדיברנו על הדברים. עכשיו השאלה היא מה היית רוצה שיהיה. אם היית נניח שואלת לדעתי, הרי שהתובנה שלי מיחסים שונים שניהלתי בעבר ובהווה, אומרת שהכי עדיף לדבר על הדברים בדרך הגלויה ביותר. גם אם הם יובילו להתרחקות ביניכן בסופו של דבר, לפחות דיברתן על כך וסגרתם את הדברים ולא השארתם אותם תלויים. אבל... זה מצריך אומץ מסויים, אותנטיות, להבהיר לעצמך מה מפריע לך בדיוק, ולא לחשוש להגיד את זה בלי לחכות שהיא תבין בעצמה (כי רוב הסיכויים שזה לא יקרה). ובכל זאת תמיד יש אפשרויות נוספות. השאלה היא - מה את היית רוצה שיקרה? והאם הדברים שלי מדברים אלייך?

 

[המונשרי]

שאלות טובות וקשות שאלת.

לגבי מה מפריע לי בדיוק : ( האובסיסיביות וחוסר המרווח לנשימה- יש לי משפחה וקשה לנהל שיחות של שעתיים כאילו הייתי רווקה... אי העמידה בלוח הזמנים כשקובעים להיפגש ,אני מוצאת את עצמי מתייבשת עד כלות ומחליטה ללכת - רק אז זיו פניה קורן לקראתי. אך אבן הנגף העיקרית היא השוני המהותי - אני מוצאת את עצמי מרחמת- ולא הייתי רוצה להשאר בקשר עם מישהי בגלל רחמים ותו לא). מה הייתי רוצה שיקרה? 1. שתבין שאני לא מעוניינת יותר. 2. שתניח לי- בעלי העונה לאחרונה לטלפונים מתלונן שנמאס לו ושאמצא פתרון. (הבטחתי לו שאנסה- אך אני לא מסוגלת להביא את עצמי לומר לה בפנים ובכנות :"בבקשה הפסיקי להתקשר, את מטרידה").

 

[אפרת ארנון]

../images/Emo39.gif קרה לי דבר דומה לא מזמן.

הייתי במסגרת לימודית כלשהי, שם אחת התלמידות ואני התידדנו. כאשר התחלנו לדבר בטלפון שיחות ידידותיות, מצאתי עצמי מדברת "שעות" מבלי שבחרתי בזה. לו זה היה תלוי בי, הייתי מדברת דקות בלבד. מצאתי עצמי יושבת בבית קפה ומקשיבה לה, ולא שמתי לב, שלי אין מקום ביחסים האלה. במשך כל הזמן רק היא דיברה על הבעיות שלה (ולא חסרות כאלה).שאלתי את עצמי למה אני שם. ומהר מאוד מצאתי, בדיוק כמוך, שאני מרחמת עליה ושאני שם בגלל סיבה זו, וכן בגלל הסיבה, שלי אין אומץ לצאת מזה. חשתי חנוקה. ידעתי מה לעשות, אך לא ידעתי איך לעשות זאת. במילים אחרות, חששתי לפגוע בה.לאחר זמן, כשכבר לא יכולתי יותר, שמתי על מאזניים את הסיטואציה, וראיתי איפה אני מפסידה יותר, ואיפה ארויח יותר. וראיתי, שכשאני משאירה את המצב כמו שהוא, אני סובלת יותר מאשר, אם אנסה לדבר איתה ואקח בחשבון שהקשר יתנתק ואולי היא תפגע.לקחתי נשימה עמוקה, והרבה אומץ ואמרתי לה שאני רוצה לדבר איתה. נפגשנו, ואז אמרתי לה שמערכת היחסים בינינו אינה מאוזנת והדדית ולי לא נוח עם זה. ושהייתי מעדיפה שנשאר בקשר רק בנושא הלימודי.היא הופתעה מאוד, ואמרה שלא שמה לב ולא ידעה והיא מתכוונת לכבד את הבקשה שלי.(הרי היא, וגם החברה שלך לא אנשים רעים). מאז, היה קצת מתח כשנפגשנו בלימודים. המתח הלך וירד עם הזמן והיום אני רואה שהיא בקשר עם תלמידה אחרת.אני רוצה לשתף אותך ולומר לך, שזו הפעם הראשונה בחיי שאני מעזה לומר למישהו כזה דבר. תמיד הניע אותי החשש שאפגע באדם השני. חששתי גם הפעם מאוד. נדרש לכך הרבה אומץ. אני מרגישה נקיה יותר. שלא כמו פעמים אחרות שהייתי מתנתקת מבלי להסביר והייתי מרגישה לא בנוח, ומשתדלת לא להתקל באדם השני.לא קל.שווה!!!!!!!!!!!!!!!

 

[המונשרי]

מגייסת כוחות נפשיים.

מקווה שיהיה בי את האומץ. שאהיה מספיק אסרטיבית- שאברור את המילים הנכונות ,בכדי שאהיה מספיק ברורה- אך שלא אפגע בה.

 

[נגה כוכבית]

קוראת וחושבת:

לו עמדתי במקומך, אני חושבת שהאומץ הגדול שהיה נדרש ממני, זה להכיר בכך שאני אגואיסטית ומעדיפה את טובתי וטובת משפחתי על טובת החברה החדשה. האומץ לעמוד מול הראי ולדעת, שאני עומדת לפגוע בה. ואין ספק כי היא תיפגע, האומץ לדעת על עצמי, שאני אולי... לא כל כך טובה ומתחשבת כפי שהייתי רוצה לחשוב על עצמי. ואז היה אפשר לדון מה זו טובה ומתחשבת, ובמי ראוי להתחשב יותר. בשאלה אם להתאדות בלי מילה או עם מילה, אני סבורה כי אני עשויה להרגיש יותר נקיה עם עצמי לו אדבר איתה (גם אם אפגע). מה עוד שבכך אולי גם אועיל לה בעקיפין, אולי תלמד כך שלא לחנוק אנשים. (אני מניחה, שאת איננה הראשונה שבורחת לה מרוב חנק. ) לא פשוט, אני יודעת. בהצלחה!