כדרך שהעצב והשמחה הם חלק מהרקמה האנושית שלנו, היום י' בטבת - יום הקדיש הכללי, חל גם יום ההולדת הלועזי שלי. חשבתי על המשמעות של שני ארועים אלו החלים באותו היום, ואולי זו הדרך להגיד: ".....ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה!"
אגב, אני חייבת לספר סיפור שעלול לגרום לאנשים להרים גבה, אבל בכל זאת אספר אותו. בני נולד במוצאי שביעי של פסח. על פי התאריך הלועזי זה 24 באפריל, תאריך שלפעמים מתנגש עם יום השואה בניסן. כשבני היה בכתה ו' החלטנו ש"נחגוג" דווקא ב-24 באפריל שהתנגש עם כ"ז בניסן. לא מדובר בחגיגה עם מוזיקה רועשת וריקודים אלא על פעילות רבת משמעות. נסענו לירושלים וביקרנו ביד ושם ובעוד מספר מקומות בעלי משמעות. מכיוון שבתולדות עמנו שמחות רבות מהולות בעצב, לא ראיתי בכך השבתת שמחת יום ההולדת. אני חושבת שזה תרם לעיצוב הזהות שלנו וההכרה בכך שלמרות השואה אנחנו עדיין קיימים. כפי שכתבת ענת "ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה!"
שני ארועים כל כך סותרים מצד אחד, ומצד שני בעצם לא, הרי זו בדיוק המשמעות של הפורום, להנציח ולהמשיך את זכרונם ותרבותם של הניספים. הרעיון שלך, לציין כך את יום ההולדת של בנך, הוא מרגש ויפה בעיניי. ישר כוח!.
מזל טוב. בעיני יום הולדת בתאריך שכזה הופך מאוד משמעותי - לא בסתם עוד תאריך אלא ביום שמושם עליו משקל כבד ורב ערך. אני מזדהה מכיוון יום השואה ה"חדש" שנקבע באו"ם ל-27 לינואר. שוב מזל טוב לאדם מיוחד בתאריך מיוחד ענת