זוכרים את משה קרוי ותפיסת עולמו?
משה קרוי – חייו ויצירתו ד"ר משה קרוי נולד במלחמת השחרור בתל-אביב, להורים מהאינטליגנציה הציונית-סוציאליסטית. אביו, צבי קרוי, היה מפעילי מפלגת פועלי ארץ ישראל, ואמו, סוניה, מורה. כבר כילד הוכר כעילוי; הוא סיים בהצטיינות כל שלב משלבי השכלתו הרשמית, החל מבית הספר העממי ועד לסיום עבודת הדוקטורט שלו בפילוסופיה ובפסיכולוגיה. את התקופה הראשונה של עבודתו האינטלקטואלית פילוסופית אפיין עיסוק נמרץ במבנה מהות התודעה האנושית ותהליכיה. בשנות ה70 נפגש ד"ר קרוי עם עבודתה של הסופרת והפילוסופית אין ראנד, מחברת הספרים "כמעיין המתגבר" ו"מרד הנפילים", אשר יצרה שיטה פילוסופית התומכת באנוכיות ובקפיטליזם. כשביסס עליה את מסקנותיו, הציג את תפישתה האתית בישראל במסגרות שונות, באקדמיה, בתקשורת ובחוגים פרטיים: "אדם שמצליח לשמור על הרציונליות שלו, על היושר שלו, על הצדק שלו ועל היצרנות שלו – הרי אפילו אם הוא נכשל פה ושם, הוא יהיה מאושר." דבריו של ד"ר קרוי חוללו דיון ער בציבור הישראלי. זה הפך במהרה לויכוח מכה גלים שיצר, ביחד עם הסכמה לא מעטה, גם התנגדות רבה לדעות שהביע, ובמיוחד לרעיונותיו לגבי "אגואיזם רציונלי": "האידיאל שלי הוא אדם שהוא אגואיסט רציונלי; אדם שדואג לטובתו שלו על ידי שהוא יוצר דברים בעלי ערך לעצמו ולאחרים. ...האדם האידיאלי שלי איננו אגואיסט במובן המקובל של המילה, כי הוא איננו פוגע באחרים ולא מנצל אותם; ...אם אתה רוצה, פועל האגואיזם הנאור שלי ברוח דבריו של הלל הזקן: אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך. שאיפתי המרכזית היא לחולל מהפכה מיטאפיסית בתפישת האדם. להחזיר על כנה את תפישת האדם כיצור רציונלי, להבהיר את מקורו של הסבל האנושי באי רציונליות שמקורה בדיכוי חברתי, ולחזור ולכונן את חווית הגאווה בהישגיה של הרוח האנושית ככובשת עולם וכחוויה הבסיסית של הקיום האנושי." בעזרתו של דן בן אמוץ, אחד מהבולטים שבתומכיו, הוציא לאור את הספר "חיים על פי השכל" ובו ביטא את משנתו הרעיונית, אשר כללה הצעה ליישומה הפוליטי, המבוסס על זכויות האדם: "נקודת המוצא של חוקה אובייקטיבית היא הוכחת התוקף שלה. מגילת היסוד היא, בראש ובראשונה, מסה פילוסופית. היא מבהירה את היסוד הרציונלי לקיומו של פרט בחברה. היא מוכיחה את זכויות האדם ומגדירה את תפקיד המדינה: הגנה על זכויות האדם." בשנת 1975 עזב משה קרוי את ישראל עם אשתו גאולה ובתו טלילה והיגר לאוסטרליה. בתקופת שהותו בחו"ל המשיך לחקור דרכים חדשות ולפרסם מאמרים מפרי עבודתו. במשך שנות שהותו בחו"ל הרבה להתכתב עם קוראיו ולהתדיין עימם בנושאים פילוסופיים. ב1980 התפרסם בעברית ספרו "הוכחות לוגיות לקיומה של הנשמה", אשר יצר ויכוח בין תלמידיו וממשיכי דרכו לגבי מעמדן של תפישותיו החדשות. בשנת 1978, כשלוש שנים לאחר עזיבתו את ישראל פרסם ד"ר קרוי מאמר שבו הוא חוזר בו מעמדתו הפוליטית המוצהרת כנגד ישראל, אשר היוותה את היסוד לעזיבתו: "עזיבתי את ישראל היתה בגידה בישראל. אני נטשתי את ישראל באמצע המערכה והצטרפתי בדיעבד לזרם היורדים מן הארץ... במעשי זה גם בגדתי בכל אלה מאזרחי ישראל ששימשתי להם כמורה דרך בפילוסופיית החיים. ...אני מוכן לעזור לכל ישראלי המוכן, בהגיון וביושר, לפעול למען החלמת החברה הישראלית, שאפילו במצבה הנוכחי מהווה מקור לתקווה ולגאווה למליוני אנשים." בשנת 1980, בראיון שנתן ל"מעריב", הציג קרוי את עיקרי הבנתו החדשה את מושג האלוהים, תוך שהוא עומד על כך שאין שינויים עקרוניים בגישתו היסודית: "אלוהים היה בלתי אפשרי בתקופה של "חיים לפי השכל". בתקופה הבאה – הוא נעשה לאפשרות. כיום אני יכול לומר שמבחינתי, מציאותה של התודעה הקוסמית הוא דבר שעומד מאחורי המציאות בכללותה, והוא היסוד למשמעויות קיומו של כל פרט ופרט. המכנה המשותף של עמדותי מאז 75 הוא השאיפה לעקביות מוחלטת בין מחשבותי, רגשותי ופעולותי. ...בניגוד לרושם הסנסציונליסטי שיוצר המאמר כאילו "מת קרוי אחד, נולד קרוי אחר", האמת היא של העמקה שיטתית באותו כיוון ובאותה מתודה. עד 1983 שימש משה קרוי מרצה לפילוסופיה ולתורות איזוטריות באוניברסיטת לאטרוב שליד מלבורן. את ארבע שנות השבתון שלו מהאוניברסיטה עשה בברקלי, קליפורניה, שם עסק בכתיבה ובהפעלת סדנאות וסמינרים. בסוף שנות ה90 התפרסם בישראל ספרו "מעבר ליש ולאין", המהווה, מעבר לתיאוריה החדשה של קרוי המוצגת בו, גם הצעה לסדנה אישית נסיונית להתפתחות רוחנית. "כל הסתירות והפאראדוכסים שנתגלו ונדונו בהסטוריה של הפילוסופיה מתייחסים באורח עקיב למסגרת מחשבתית אחת, לצירוף של מאטריאליזם ואמפיריציזם המקודש על ידי הילה של "מדעיות" וראציונליות ומעוגן ב"שכל הישר". כל הסתירות האלה תיעלמנה בהכרח ברגע שהדוגמה המדעית תידחה ויחל חיפוש אחרי אמיתות המובנות מאליהן בברירות הכרחית." בתחילת 1982, הגיע ד"ר קרוי לישראל במטרה מוצהרת לתת בה סדרת הרצאות וסדנאות. במסגרת ביקורו נתן ראיון לטלוייזיה הישראלית, ובו ביטא הערכות מטא-פוליטיות לגבי המתרחש בעולמנו. זו היתה הפעם האחרונה בה נשא משה קרוי דברים בפומבי: "תודעה היא, באופן מהותי, אנרגיה. יש לה תדירויות משל עצמה ועל ידי שינויים מתאימים בתודעה, אדם יכול להגיע להשוואה של התדירויות שלו למקור תשדיר תודעתי-אנרגטי שהוא הרבה מעבר למה שהחושים הרגילים תופסים." זמן קצר לאחר מכן היה ד"ר קרוי אמור להרצות על עיקרי משנתו החדשה, אך מסיבות שאינן ידועות עד היום, הוא לא הגיע לאולם מלא האדם שבאו לשמוע את דבריו. מספר ימים לאחר שנעלם ללא הסבר נמצא משה קרוי מת בדירה בתל-אביב. ב6 לפברואר התפרסם דבר מותו בעתונות. נסיבות פטירתו שנויות במחלוקת עד היום. את ספרו האחרון, "מבוא לפנומנולוגיה בינאישית", מסרה אימו לתרגום אך לא הספיקה להוציאו לאור לפני שנפטרה. אף כי היקפה המלא של עבודת קרוי עדיין לא נחשף, בעיקר בשל העובדה שרבים מכתביו מפוזרים, כנראה במקומות שונים ובידי אנשים שונים בארץ ובעולם, ספר זה הוא, כנראה, שירת הברבור של הפילוסוף. בישראל פועלת מזה כעשור אגודת "מציאות", העוסקת בהנצחת עבודתו של קרוי, לאיסוף, איחוד ושימור חלקיה המפוזרים של עבודתו, אשר אותה היא רואה כבעלת חשיבות רבה. הויכוח הציבורי לגבי ערכה האובייקטיבי של תורת קרוי לא נפסק. אף כי לא רבים מכירים את עבודתו, חלוקות הדעות במיוחד לגבי השאלה באם היתה דרכו של ד"ר קרוי כזו של התפתחות אינטלקטואלית סדורה, אשר נעה משלב לשלב בסולם של התפתחות רוחנית מושכלת, או, אולי, אין דרכו אלא דרך נפתלת שבה שינה את דעתו פעם אחר פעם, כשהוא מגיע לבסוף לחציית גבול השפיות. במלים פשוטות ועניניות יותר ניתנים הדברים להתנסח בשאלה "האם היה ד"ר קרוי הוגה שראוי להתחשב בדעתו או כלי ריק בלבד?" כנראה שהתשובה לכך, אם תנוסח ברוחו של משה קרוי ז"ל, תהיה "ישפוט כל אחד לעצמו."
האתר הראשי............למטה........