רק בכאילו

Shame in you

New member
רק בכאילו

* היו לי סימנים כחולים על היד. ככה הייתי מתארת את זה, אולי, אם היו לי סיפורים אחרים לפאר בהם את המלנכוליה הזאת. הנה אנחנו עומדים מול ארון הקודש, ומכל מקום נושבת רוח שכינה טהורה שיודעת להעיף גם גורמים לא רצויים בחדר. הכל התחיל מזה שאלוהים שיקר לאדם והאדם שיקר לאלוהים וכך זה נמשך עד היום במעגליות מטורפת. האחד עושה ושוכח, והאחר עושה וידיו תלויות במקור החיים הבלתי נגמר של הקיום. לפגוע ולשכוח. ואז לכסות הכל בשמלת שבת ארוכה. הידיים הרועדות לא הצליחו להחזיק את העט אפילו למספר שניות. הן ניסו, בחיי שהן ניסו, אבל הכתב יצא מבולגן ואני אפילו לא זוכרת אם עשיתי שגיאות כתיבה או אם יכלו לראות כמה אני חסרת בטחון. מסתבר שגם בכתב היד שלי אפשר לראות עליי דווקא את הדברים שאני לא רוצה שיראו. בחוץ ירד גשם ואנחנו דיברנו על שיפוץ בתי קברות. החיוכים שנצצו עצמם ממני שודרו בכיוון לא נכון, אני חוששת. וככה היה לי דבר נוסף לספר עליו, בטח עכשיו, כשהמוח שלי חלול ומתייבש מרוב חזרות מייגעות. העיניים שלי לא הצליחו ללכוד את הרגע. הן ניסו, בחיי שהן ניסו, אבל עוצמת הקדושה ונכונות החוסר שבאמונה סינוורו אותן לגמרי עד הקו האחרון. ואז הגיעה השבת וכיסתה במפה לבנה את כל השקרים הקטנים. * ישבתי על רצפת האוטובוס וכל הדרך בהיתי בנעליים של האיש שישב מולי. היה לי קר ולא נוח והתחת קיבל מתישהו צורה של רצפה רטובה. לא הצלחתי להחזיק את השאיפה שלי עד השנייה האחרונה שלה, אז נחנקתי ומהשיעול שלי הצלחתי למשוך מבטים נבוכים מכל הצדדים. בטח עכשיו תגידי לי שזה לא סתם. הרי נורא אופנתי היום להגיד שהחיים זה תהליך, ומה שאנחנו עוברים זה שיעורים שמלמדים אותנו משהו, ולכל דבר יש סיבה והכל קורה בעצם לטובה. זה נורא טרנדי להגיד דברים כאלה ולחייך, בידיעה שעשינו את חלקנו. אבל ניסיתי להתקרב, בחיי שניסיתי, אבל היה שם ריח של זיעה חמוצה ומלוחה שחנק את כל החדר, וכשניסיתי למשוך את היד מישהו שרט אותי, ואני אפילו לא יודעת מי וגם לא ממש אכפת לי, ובשלב מסויים כאבה לי הלסת מעודף החיוכים המאולצים ומזה שלא יכולתי לשחרר את הפנים שלי להבעה הקפואה הרגילה שלהן, והנשימה שלי איבדה את הקצב והרגליים גם כשלו לא בזמן, והקדושה נשאה ריח חריף של טומאה ושל דברים שלא הבשילו, והרצון לעשות התנגש עם האי יכולת לקיים ואני איבדתי את שיווי המשקל וידעתי רק למעלה, והדלקתי אש בבית כנסת בשבת והאצבעות שלי כל הזמן קפצו כי אני צריכה הביתה. והייתי צריכה הביתה כל כך. אתם מקשיבים? אלו הם המבטים העוינים-מרחמים-מנסים-לא באמת אבל כאילו-כמעט-סולדים-מתקשים שאני לא יכולה יותר לסבול. זה הבערך וזה שרציתי וזה שלא ידעתי איך לחייך וזה שאני לא יכולה להתפרק שאיבדו לי את השליטה בזמן, ובכלל. וכל הדרך רק רציתי לחייך שוב ולא הצלחתי. כאילו, כמעט, אבל בערך. בחיי שניסיתי. * ופתאום נהיה חושך. אלוהים לא הצליח להחזיק את הישועה חיה אפילו חצי דקה. ואף אחד לא היה שם כדי להדליק נר או לפחות, כדי להחזיק לי את היד.
 

רעוּת

New member
זה נגע..

ובכלל, הכתיבה שלך...
כשאחותי היתה קטנה, בת 7-8 ככה, כשהיא היתה עצובה היא היתה אומרת "אני רוצה הביתה", והיינו אומרים לה- "אבל את כבר בבית, מה את רוצה?" והיא היתה מתעקשת- "לא, אני רוצה הביתה!". כי 'הביתה', זה היה מקום שלא עצוב בו, מקום שטוב לה. לא יודעת, נזכרתי בזה, כשכתבת פה. גם אם לא הבנתי הכל, זה פשוט הזכיר לי חורף ואת כל הקור הזה. לא יודעת. ו'בערך' זה הכי מעצבן שיש. ובמקרה שמתי עכשיו גלגלצ אחרי שמלא זמן אני בגמילה (זה קורה כשמשתחררים) והיה את החדש של אריק ברמן, ועכשיו יש את "wish you were here" של פינק פלויד, וכל החורף הזה...את יודעת. וזה גם הזכיר לי קצת שיעורי תנ"ך בתיכון, אלה שלא הייתי מבריזה מהם והייתי מתווכחת עם המורה על זה שעקדת יצחק זה בכלל לא מוסרי ושאלוהים ממש לא יוצא בסדר שם. "עכשיו קצת קשה אתה חושב לוותר אתה הרי לא הטיפוס שנלחם בשיניים הופך שולחנות לעתים רחוקות גם זה רק כדי לנקות את הרצפה עם קצת מים בבית קפה בפינה אתה דופק הופעה בין השכבות של העוגה הם מוחאים לך כפיים כשזה נגמר אתה בחוץ מחפש איזה תירוץ רק לא לחזור למרירות שמחכה לך בבית..." (אריק ברמן) [בכלל יצאה לי תגובה נורא מבולבלת, מקווה שהבנת...]
 

noosh

New member
קצת קשה לי

כי אני לא מוצאת את המילים מול כל זה. זה כואב, ואפשר להרגיש פה את כל התסכול שלך באיך שאת שוזרת את המילים ומתריסה החוצה שוב ושוב מול כל אלה שפוגעים בך כל כך. והם לא צריכים לשרוט או לדקור, זה מספיק שהם מחייכים. או אם יכלו לראות כמה אני חסרת בטחון. מסתבר שגם בכתב היד שלי אפשר לראות עליי דווקא את הדברים שאני לא רוצה שיראו. לפעמים אני חושבת (או אולי בטוחה) שדווקא בדברים שאנחנו מוציאים מאיתנו - בציור, בנגינה, בריקוד, בכתיבה או בכל יצירה אחרת - אנחונ חושפים את כולנו כאילו שהקאנו את הנשמה שלנו והגשנו לסובבים. וזה הכי מפחיד, כי לפעמים זה משתק וגורם לך לכלוא הכל בפנים, ואז זה רק מתערבב יותר ונעשה סוער יותר, וקשה יותר להוציא את זה. וזה מכביד מבפנים, שוקע. ואולי בכתב שלך רואים את כולך, את כל מה שאת אל רוצה שאנשים ייראו, ואולי מי שבאמת יודע לראות, מבין. לא כולם יכולים להבין תמיד, למרות שלנו זה נראה שקוף. זה אולי נשמע רע אפילו יותר, יכול להיות שיש בזה משהו משחרר קצת, גם. את מנסה, מרגישים את הניסיונות האלה במילים שלך, כמעט אפשר לשמוע את הקול שלך פה, עם כמעט-תחינה, להוכיח שאת מנסה. אולי לעצמך. את מנסה, וזה המון. זה הרבה יותר משאנשים אחרים מסוגלים, ובעצם זה לא משנה, כי את ואת ואת לעצמך. ובכל זאת, הניסיונות האלה הם לא סתם, הם כמו רישומים שרושמים שוב ושוב והם אולי לא ציורים שתולים על הקירות אבל הם מצטברים לערמות על ערמות שאחר כך, אולי קובעים הרבה. הם אולי החלק הכי חשוב ביצירה, כי הם הכי משוחררים והכי חופשיים והכי חפים ממחשבה עודפת. הם מי שאת כשאת הכי טבעית, כשאת מרפה את הקשרים ונותנת למחשבות לזרום ביניהם ולהתנדנד. ואולי ככה גם הניסיונות שלך, הם נראים מזעריים או לא חשובים, ובסופו של דבר הם מצטברים ונבנים ובונים אותך, ופותחים לך דלתות. יכול להיות שאלו חריצים של אור עכשיו, ואולי זה עוד יתפתח. מותר לך להשבר ומותר לך לא לנשום נכון, לבלוע את האויר ולהשתנק. מותר לך, זה לא פשוט להיות ככה, זה לא פשוט לראות את הקדושה הזאת ואת השמיכה הלבנה הזאת ולרצום לקום ולמשוך אותה ולהראות לכולם שהמלך הוא עירום. זה לא פשוט להרגיש את כל הכאב הזה בפנים ולרצות לצרוח ולהחניק פבנים את כל המילים, לעטות על הפנים חיוך ולא לתת לו להסדק מהעצב. מותר לך לסדוק את החיוכים שלך. אולי כדאי לנסות ולמצואאת המקום שאת מרגישה הכי בנוח לעשות את זה, עם מישהו או עם עצמך. הייתי רוצה שתתני לעצמך יותר קרדיט, שתסתכלי על מה שאת יוצרת או על מי שאת, ותצליחי להרגיש שמגיע לך, שיש בך, שהעומק הזה הוא שלך. ושלא יכאב לך, לא ככה, לא מתוך כל זה.
.
 

Shame in you

New member
...

זה כואב, ואפשר להרגיש פה את כל התסכול שלך באיך שאת שוזרת את המילים ומתריסה החוצה שוב ושוב מול כל אלה שפוגעים בך כל כך. והם לא צריכים לשרוט או לדקור, זה מספיק שהם מחייכים.
את שוברת אותי עם התגובות שלך. אניאוהבתאותך.
 
למעלה