Shame in you
New member
רק בכאילו
* היו לי סימנים כחולים על היד. ככה הייתי מתארת את זה, אולי, אם היו לי סיפורים אחרים לפאר בהם את המלנכוליה הזאת. הנה אנחנו עומדים מול ארון הקודש, ומכל מקום נושבת רוח שכינה טהורה שיודעת להעיף גם גורמים לא רצויים בחדר. הכל התחיל מזה שאלוהים שיקר לאדם והאדם שיקר לאלוהים וכך זה נמשך עד היום במעגליות מטורפת. האחד עושה ושוכח, והאחר עושה וידיו תלויות במקור החיים הבלתי נגמר של הקיום. לפגוע ולשכוח. ואז לכסות הכל בשמלת שבת ארוכה. הידיים הרועדות לא הצליחו להחזיק את העט אפילו למספר שניות. הן ניסו, בחיי שהן ניסו, אבל הכתב יצא מבולגן ואני אפילו לא זוכרת אם עשיתי שגיאות כתיבה או אם יכלו לראות כמה אני חסרת בטחון. מסתבר שגם בכתב היד שלי אפשר לראות עליי דווקא את הדברים שאני לא רוצה שיראו. בחוץ ירד גשם ואנחנו דיברנו על שיפוץ בתי קברות. החיוכים שנצצו עצמם ממני שודרו בכיוון לא נכון, אני חוששת. וככה היה לי דבר נוסף לספר עליו, בטח עכשיו, כשהמוח שלי חלול ומתייבש מרוב חזרות מייגעות. העיניים שלי לא הצליחו ללכוד את הרגע. הן ניסו, בחיי שהן ניסו, אבל עוצמת הקדושה ונכונות החוסר שבאמונה סינוורו אותן לגמרי עד הקו האחרון. ואז הגיעה השבת וכיסתה במפה לבנה את כל השקרים הקטנים. * ישבתי על רצפת האוטובוס וכל הדרך בהיתי בנעליים של האיש שישב מולי. היה לי קר ולא נוח והתחת קיבל מתישהו צורה של רצפה רטובה. לא הצלחתי להחזיק את השאיפה שלי עד השנייה האחרונה שלה, אז נחנקתי ומהשיעול שלי הצלחתי למשוך מבטים נבוכים מכל הצדדים. בטח עכשיו תגידי לי שזה לא סתם. הרי נורא אופנתי היום להגיד שהחיים זה תהליך, ומה שאנחנו עוברים זה שיעורים שמלמדים אותנו משהו, ולכל דבר יש סיבה והכל קורה בעצם לטובה. זה נורא טרנדי להגיד דברים כאלה ולחייך, בידיעה שעשינו את חלקנו. אבל ניסיתי להתקרב, בחיי שניסיתי, אבל היה שם ריח של זיעה חמוצה ומלוחה שחנק את כל החדר, וכשניסיתי למשוך את היד מישהו שרט אותי, ואני אפילו לא יודעת מי וגם לא ממש אכפת לי, ובשלב מסויים כאבה לי הלסת מעודף החיוכים המאולצים ומזה שלא יכולתי לשחרר את הפנים שלי להבעה הקפואה הרגילה שלהן, והנשימה שלי איבדה את הקצב והרגליים גם כשלו לא בזמן, והקדושה נשאה ריח חריף של טומאה ושל דברים שלא הבשילו, והרצון לעשות התנגש עם האי יכולת לקיים ואני איבדתי את שיווי המשקל וידעתי רק למעלה, והדלקתי אש בבית כנסת בשבת והאצבעות שלי כל הזמן קפצו כי אני צריכה הביתה. והייתי צריכה הביתה כל כך. אתם מקשיבים? אלו הם המבטים העוינים-מרחמים-מנסים-לא באמת אבל כאילו-כמעט-סולדים-מתקשים שאני לא יכולה יותר לסבול. זה הבערך וזה שרציתי וזה שלא ידעתי איך לחייך וזה שאני לא יכולה להתפרק שאיבדו לי את השליטה בזמן, ובכלל. וכל הדרך רק רציתי לחייך שוב ולא הצלחתי. כאילו, כמעט, אבל בערך. בחיי שניסיתי. * ופתאום נהיה חושך. אלוהים לא הצליח להחזיק את הישועה חיה אפילו חצי דקה. ואף אחד לא היה שם כדי להדליק נר או לפחות, כדי להחזיק לי את היד.
* היו לי סימנים כחולים על היד. ככה הייתי מתארת את זה, אולי, אם היו לי סיפורים אחרים לפאר בהם את המלנכוליה הזאת. הנה אנחנו עומדים מול ארון הקודש, ומכל מקום נושבת רוח שכינה טהורה שיודעת להעיף גם גורמים לא רצויים בחדר. הכל התחיל מזה שאלוהים שיקר לאדם והאדם שיקר לאלוהים וכך זה נמשך עד היום במעגליות מטורפת. האחד עושה ושוכח, והאחר עושה וידיו תלויות במקור החיים הבלתי נגמר של הקיום. לפגוע ולשכוח. ואז לכסות הכל בשמלת שבת ארוכה. הידיים הרועדות לא הצליחו להחזיק את העט אפילו למספר שניות. הן ניסו, בחיי שהן ניסו, אבל הכתב יצא מבולגן ואני אפילו לא זוכרת אם עשיתי שגיאות כתיבה או אם יכלו לראות כמה אני חסרת בטחון. מסתבר שגם בכתב היד שלי אפשר לראות עליי דווקא את הדברים שאני לא רוצה שיראו. בחוץ ירד גשם ואנחנו דיברנו על שיפוץ בתי קברות. החיוכים שנצצו עצמם ממני שודרו בכיוון לא נכון, אני חוששת. וככה היה לי דבר נוסף לספר עליו, בטח עכשיו, כשהמוח שלי חלול ומתייבש מרוב חזרות מייגעות. העיניים שלי לא הצליחו ללכוד את הרגע. הן ניסו, בחיי שהן ניסו, אבל עוצמת הקדושה ונכונות החוסר שבאמונה סינוורו אותן לגמרי עד הקו האחרון. ואז הגיעה השבת וכיסתה במפה לבנה את כל השקרים הקטנים. * ישבתי על רצפת האוטובוס וכל הדרך בהיתי בנעליים של האיש שישב מולי. היה לי קר ולא נוח והתחת קיבל מתישהו צורה של רצפה רטובה. לא הצלחתי להחזיק את השאיפה שלי עד השנייה האחרונה שלה, אז נחנקתי ומהשיעול שלי הצלחתי למשוך מבטים נבוכים מכל הצדדים. בטח עכשיו תגידי לי שזה לא סתם. הרי נורא אופנתי היום להגיד שהחיים זה תהליך, ומה שאנחנו עוברים זה שיעורים שמלמדים אותנו משהו, ולכל דבר יש סיבה והכל קורה בעצם לטובה. זה נורא טרנדי להגיד דברים כאלה ולחייך, בידיעה שעשינו את חלקנו. אבל ניסיתי להתקרב, בחיי שניסיתי, אבל היה שם ריח של זיעה חמוצה ומלוחה שחנק את כל החדר, וכשניסיתי למשוך את היד מישהו שרט אותי, ואני אפילו לא יודעת מי וגם לא ממש אכפת לי, ובשלב מסויים כאבה לי הלסת מעודף החיוכים המאולצים ומזה שלא יכולתי לשחרר את הפנים שלי להבעה הקפואה הרגילה שלהן, והנשימה שלי איבדה את הקצב והרגליים גם כשלו לא בזמן, והקדושה נשאה ריח חריף של טומאה ושל דברים שלא הבשילו, והרצון לעשות התנגש עם האי יכולת לקיים ואני איבדתי את שיווי המשקל וידעתי רק למעלה, והדלקתי אש בבית כנסת בשבת והאצבעות שלי כל הזמן קפצו כי אני צריכה הביתה. והייתי צריכה הביתה כל כך. אתם מקשיבים? אלו הם המבטים העוינים-מרחמים-מנסים-לא באמת אבל כאילו-כמעט-סולדים-מתקשים שאני לא יכולה יותר לסבול. זה הבערך וזה שרציתי וזה שלא ידעתי איך לחייך וזה שאני לא יכולה להתפרק שאיבדו לי את השליטה בזמן, ובכלל. וכל הדרך רק רציתי לחייך שוב ולא הצלחתי. כאילו, כמעט, אבל בערך. בחיי שניסיתי. * ופתאום נהיה חושך. אלוהים לא הצליח להחזיק את הישועה חיה אפילו חצי דקה. ואף אחד לא היה שם כדי להדליק נר או לפחות, כדי להחזיק לי את היד.
