רק הבוקר ראיתי
את האיימייל ואת התוספת על סוגיות בטיפול בטראומות קראתי ובכיתי המון. רק היום הבנתי מה קורה איתי לאחרונה הולך ומחריף אף אחד לא מבין. בפסח הזה , מרוב פיגועים אמבולנסים, ילד בן 5 עם מכונת הנשמה , התפרצתי על אמא שלי על שטויות, אמרתי לאמא שלי דברים כאלה שזעזעו את משפחתי ואותי כמה ימים אחרי. אני בכלל לא מבינה מה קרה לי אני מתפרצת לפעמים על אנשים במיוחד אחרי פיגועים, אחרי שמיעת אמבולנסים כאילו נמצא איזה פלסטינאי מתאבד מולי ואני רוצה להרוג אותו. לא מפסיקה לחלוף בעיני התאונה שלי בימים אילו(הפוגע היה ערבי שניסה לברוח)-כל תמונה של כוחות ההצלה אני במקום אחר ולא מצליחה להסביר בלי שכל החג הזה יקראו לי חולת נפש, משוגעת, מטורפת בבית, בפורומים, בצטים,לא רק לך כואב על המצב.....ניסיתי לצעוק זה לא כאב זה משהו מעבר לכאב זה כאילו אני שם..ואז הבנתי גם בבית, גם ברשת שהרבה יותר קל לכנות אותי מטורפת, אני לא אצליח להסביר ואני רק עוד יותר מתפרצת בצורה שאותי אפילו מפחידה ואין לי מושג מאיפו באים הדברים שאמרתי דקה לפני ובכלל לא התכוונתי. ואז הגעתי לחלק שמדבר על עבודת השיחזורוהתפרצתי בבכי, הבנתי את הטעות. כמה בשנה ראשונה "התחלתי תהליך שיחזור", דיברתי המון על מה שחוויתי הרגשתי רצון לחיות, לנצח להתקדם הייתי מלאת אופטימיות, אבל השיחות על התהליך על האישפוז על התחושות גרמו כאב לשומעים, גרמו חוסר אונים גם למטפלים כולם אמרו לי שאני צריכה ללמוד לנעול את התאונה , את מה שחוויתי מאחריי-כולם נתנו לי רגשי אשמה שאני בעצם (היום אני מבינה) לא מדחיקה , שאני מדברת על החוויה הקשה שעברתי על הפחדים ממנה, הייתי מדברת על זה בעבר לפעמים עם חיוך כמו סרט , אבל זה הפחיד אחרים לשמוע. אפילו שיחקתי עם הקנולה כמו תכשיט , כשהבינו מה זה העיפו את זה ממני (היום אני לא מסוגלת אפילו לשמוע את המילה הזאת ורק רואה מישהו עם זה מתמוטטת)......כולם לצערי חזרו בעצם על הטעות הזאת במיוחד הרופאים שמלווים אותי....הכל נשאר בפנים. עכשיו אני מבינה למה החג הזה ברצף הפיגועים עשה אותי היסטרית ולא רק מהחרדה זה משהו אחר , לא יכולתי להסביר רק השתוללתי. אף אחד לא הבין בזמן מה שקורה לי -לא חשוב כמה ניסיתי כבר חודשים להתריע היום איבדתי רצון לחיות לחלוטין, אני לא רוצה לשמוע יותר על מטפלים לנפש בכלל , נגמר הכל לא מסוגלת יותר לדבר על הכאב רק הדמעות מנצחות, והזעם שולט על כל שטות בעוצמות. רחל-נשמה
את האיימייל ואת התוספת על סוגיות בטיפול בטראומות קראתי ובכיתי המון. רק היום הבנתי מה קורה איתי לאחרונה הולך ומחריף אף אחד לא מבין. בפסח הזה , מרוב פיגועים אמבולנסים, ילד בן 5 עם מכונת הנשמה , התפרצתי על אמא שלי על שטויות, אמרתי לאמא שלי דברים כאלה שזעזעו את משפחתי ואותי כמה ימים אחרי. אני בכלל לא מבינה מה קרה לי אני מתפרצת לפעמים על אנשים במיוחד אחרי פיגועים, אחרי שמיעת אמבולנסים כאילו נמצא איזה פלסטינאי מתאבד מולי ואני רוצה להרוג אותו. לא מפסיקה לחלוף בעיני התאונה שלי בימים אילו(הפוגע היה ערבי שניסה לברוח)-כל תמונה של כוחות ההצלה אני במקום אחר ולא מצליחה להסביר בלי שכל החג הזה יקראו לי חולת נפש, משוגעת, מטורפת בבית, בפורומים, בצטים,לא רק לך כואב על המצב.....ניסיתי לצעוק זה לא כאב זה משהו מעבר לכאב זה כאילו אני שם..ואז הבנתי גם בבית, גם ברשת שהרבה יותר קל לכנות אותי מטורפת, אני לא אצליח להסביר ואני רק עוד יותר מתפרצת בצורה שאותי אפילו מפחידה ואין לי מושג מאיפו באים הדברים שאמרתי דקה לפני ובכלל לא התכוונתי. ואז הגעתי לחלק שמדבר על עבודת השיחזורוהתפרצתי בבכי, הבנתי את הטעות. כמה בשנה ראשונה "התחלתי תהליך שיחזור", דיברתי המון על מה שחוויתי הרגשתי רצון לחיות, לנצח להתקדם הייתי מלאת אופטימיות, אבל השיחות על התהליך על האישפוז על התחושות גרמו כאב לשומעים, גרמו חוסר אונים גם למטפלים כולם אמרו לי שאני צריכה ללמוד לנעול את התאונה , את מה שחוויתי מאחריי-כולם נתנו לי רגשי אשמה שאני בעצם (היום אני מבינה) לא מדחיקה , שאני מדברת על החוויה הקשה שעברתי על הפחדים ממנה, הייתי מדברת על זה בעבר לפעמים עם חיוך כמו סרט , אבל זה הפחיד אחרים לשמוע. אפילו שיחקתי עם הקנולה כמו תכשיט , כשהבינו מה זה העיפו את זה ממני (היום אני לא מסוגלת אפילו לשמוע את המילה הזאת ורק רואה מישהו עם זה מתמוטטת)......כולם לצערי חזרו בעצם על הטעות הזאת במיוחד הרופאים שמלווים אותי....הכל נשאר בפנים. עכשיו אני מבינה למה החג הזה ברצף הפיגועים עשה אותי היסטרית ולא רק מהחרדה זה משהו אחר , לא יכולתי להסביר רק השתוללתי. אף אחד לא הבין בזמן מה שקורה לי -לא חשוב כמה ניסיתי כבר חודשים להתריע היום איבדתי רצון לחיות לחלוטין, אני לא רוצה לשמוע יותר על מטפלים לנפש בכלל , נגמר הכל לא מסוגלת יותר לדבר על הכאב רק הדמעות מנצחות, והזעם שולט על כל שטות בעוצמות. רחל-נשמה
דניאל-
