רק היום באמת הבנתי...

[glitter8]

רק היום באמת הבנתי...

למה ל"האשה שאתי " היתה הצלחה כל כך גדולה! זה פשוט אלבום מקסים!!!!! לפעמים הכי כיף זה לחזור לאלבומים הישנים, שאותי, מה לעשות- מחזיר לילדות, היום השכנים שלי שומעים היטב כל שיר ושיר, (ואלי גם השכנים מהרחוב הסמוך..) ובקיצור, יום שהתחיל טוב (חזרתי ללוח הכיתה, ונחשו מה? נהנתי חבל"ז...) והמשיך גרוע (שיחה קטלנית במחוזות האהבה) אז מה עושים?? נכון...ניגשים לארון הדיסקים ושולפים את התרופה לכל מחלה... האיש ששר בשני קולות את "מי זה כותב לך ילדונת, גלי מי שולח.." והדמעות זולגות מעצמן.. כמה זה מקסים, כל פעם מחדש, והיום, משום מה, קסום במיוחד, מזל שיש מתנות כאלה בחיים... ושיהיה טוב... (אבל בשביל זה צריך להחליף דיסק....

) נו, שמישהו יספר פה משהו טוב לפני שאני אשתגע...

 

[sjarjar]

"האשה שאיתי" הוא הצלחה קודם כל

23 שנה אחרי, ועדיין הוא עדכני ורענן, ומושמע בתכיפות, ואנשים שעוד לא נולדו באותה תקופה מכירים אוהבים ושרים אותו. כמה אמנים ישראלים יכולים להתגאות בהישג כזה? הוא הצלחה אדירה כזו (בין 5 האלבומים הנמכרים ביותר בכל הזמנים, לא זוכר בדיוק באיזה מקום) גם בגלל שהוא טוב, אבל גם בגלל הזמן והנסיבות: תחילת שנות השמונים, הארץ עמוסה ברוק ודיסקו, תיסלם התפרקו בשובל של מתעלפות והשאירו את הבמה לבנזין שלא האריכה ימים, כוורת מתאחדת חד פעמית וממלאת את פארק הירקון, ויתר הזמר הלא מזרחי עסוק בעיקר בלשיר עד כמה רע במדינה (מה חדש?) ועד כמה המלחמה דפוקה (מה עוד חדש?). ופתאום נשמע זמר צעיר, רענן, טרובדור בודד עם גיטרה משוגעת, שר שירים בספרדית, בסגנון שלא נשמע עד כה. שירים אישיים, מינוריים, על החיים של עצמו. זה היה באזז אדיר. מין גל הלם כזה, פרשת מים של לפני ואחרי. שלמה ארצי עשה את זה באותה תקופה עם "תרקוד", בדיוק באותו סגנון של שירים. זה גם בא בתקופה טובה לברוזה. לא צעיר מידי בצעדיו הראשוני, שישרוף את עצמו מיד. לא מבוגר מידי, כזה שההצלחה באה לו סוף סוף והוא יכול לפרוש. זה בהחלט התקליט האהוב עלי ביותר. אני הרבה פחות מתחבר לאלה שבאו אחריו, ולא למצדות הבומבסטיות והנמרחות (המאוחרות יותר). ברוזה מינימליסטי, צעיר, רענן, אישי. והגיטרה. (סניוריטה).

 

[glitter8]

תרשה לי לחלוק...

אמנם הזמן והנסיבות איפשרו כר פורה לצמיחתו של אמן צעיר מוכשר וחתיך הורס.

א-ב-ל אני רוצה להזכיר לך מה קרה כמה שנים אח"כ. דיויד יקירנו לקח את עצמו ואת ההצלחה שלו ונסע לכמה שנים בגלות.

עלה וצמח הזמר אדם. אין מה להשוות את היקף ההסטריה סביבו בהופעות, מעריצות מתעלפות ותולשות שיערות (אם כי אין מה להשוות להיקף מכירות האלבומים של ברוזה שלקח את אדם בלי למצמץ.) ואז מה קרה- נכון- דיויד חזר לארץ, אפילו למספר הופעות בודדות,

אחרי מספר שנים שלא היה פה ולא הוציא שום אלבום חדש

. בביקורים הבודדים האלה בארץ הוא מילא אולמות חודשים מראש. ואז שוב נעלם לכמה שנים לספרד, ולקח 8 שנים!!!! עד שהוציא את נשיקה גנובה למעריציו הממתינים. ולאחר מכן את "סודות גדולים" ו"חומרים", שהחזירו אותו בקלות לבמות ולמצעדי הפזמונים (סתיו מסוכן) וזה לא שלא היו פה תחליפים "כוכבים נולדים" שימלאו את הבמות. (אם קראת את הסקירות של ירדנה ארזי..) בקיצור, עם כל הכבוד לתנאים המשתנים , דיויד הוכיח את עצמו כל פעם מחדש, שלא משנה מה הוא יעשה, מי יהיה הכוכב

התורן, מה יהיה מזג האויר

או מי יהיה ראש הממשלה,

שתי נקישות על הגיטרה וסניוריטה אחת ירימו את כולם חזרה על הרגליים...