רק לפרוק קצת ממני

[תום.מ]

רק לפרוק קצת ממני

אני פשוט מרגישה צורך לכתוב. אני מרגישה כאילו אני לא מש שייכת לעולם הזה, כפי שרוב האנשים רואים או לפחות מציגים אותו. אני מרגישה כאילו לא נוגעת בכלום,מסתכלת מתוך בועת זכוכית שקופה אבל יש פתח קטן שהכל נוגע בי, פולש אלי ומכלה אותי לאט לאט. אני מודעת לכך שזו הרגשה רגעית שחוזרת אלי מדי פעם. אני לא יודעת איך להתמודד איתה גם אם אני מסתכלת על הכל בצורה רציונלית, אוביקטיבית עד כמה שאפשר- עדיין יש משהו שלא עוזב אותי תחושת מועקה. אני לא מרגישה כאן, מתרחקת מאנשים רוצה לא להיות פה, ופוחדת לעזוב. פוחדת לפעמים מעצמי. אני מודעת לכך שיש לי יכולות אבל שיש בי משהו רע בבסיס, גרכין רוע שניטע בי ולא עוזב. אף אחד לא מבין אותי ממש ומי שנראה לו שכן מתמודד עם הדברים האלו איכשהו. בעצם על פי רוב גם עלי לא רואים ממש שיש בי את זה. אני בעיקרון בולמית שזו הדרך שלי להוציא את הגועל החוצה וליפול, הדרך היחידה כביכול שלי להיות עם עצמי לבד. או להתמודד עם הלבד. ואני רוצה להיות לבד אבל משהו בי לא נותן לי להרשות את זה לעצמי, ולכן אני משתמשת בהקאות בשביל זה. אני לא מרוצה מהגוף שלי, אבל זה כי אני לא ממש מכירה בו כחלק ממני, שמתאר אותי או אומר עלי משהו. למרות שהוא זה שסימני המצוקה שלי ניכרים עליו. לפרוק את הדברים בכתיבה עוזר אבל הכתיבה באה אח"כ, אחרי כל הטירוף, שהורג.

 

[סהר-תמיכה]

שלום תום ../images/Emo20.gif

לא הורג. הנה את כאן. למרות שהיית שם כנראה לא מזמן, בתוך המקום הקשה הזה. אני לא יודעת למה הכוונה ב"העולם" ומה רוב האנשים חושים עליו, כי בעצם כל אחד יש לו את הפילטר הפרטי שלו שדרכו הוא רואה את העולם. ואולי לא העולם שמשתנה אלא הפילטר שלנו. ומשהו בך מדי פעם לוקח אותך לתוך הניכור הפנימי הזה, שבו את מרגישה כל כך לבד. מקווה שכשקשה לך תחזרי לדבר.