הפרטים...
אני פשוט אהפוך סיפור ארוך מאוד לקצר... אז ההורים שלי חוזרים מטיול לספרד ואני, כבר בשנייה שהם עוזבים לשדה תעופה, אומר לעצמי שכשהם חוזרים אני אומר. למה? כי אני פשוט חייב! אז עברו שבועיים ומשהו והם חוזרים... אני מהבוקר בלחץ. טוב, בערב הם מגיעים, אחותי בגדולה מאוד טסה לכריתים עם חבר שלה ואחותי השנייה, גם היא יותר גדולה ממני, טסה לאילת. אז זה רק אני וההורים. טוב, אז בערך משמונה אני מנסה לחפש את הרגע המתאים... לא מצאתי, לא מצאתי... השעה הייתה כבר 10:30. הם בינתיים עלו לחדר. אני בסלון חושב מה לעשות. בסוף עליתי למעלה. היה כבר 11. אני נכנס לחדר שלהם. "יש לי משהו חשוב להגיד לכם"... "מה?" הם שואלים, "רציתי להגיד ש... שאני... האאא... רציתי רק להגיד ש..." ככה עברו חמש דקות. אז שבסוף אמרתי "אני אוהב בנים!" ודווקא הם הגיבו יפה. אמא שאלה פרטים ואבא ישב בשוק... זהו. אחרי שבוע הם אמרו לי משהו בעניין, לא זוכר מה... אז זה הסיפור של היציאה מהארון (אף פעם לא הבנתי את המושג!) וביקשת שאני אציג את עצמי: אני יובל, בן 16 מהרצליה. לומד בכיתה י"א במגמות ביולגיה- כימיה מורחב. אף פעם לא היה לי חבר, ואני לא ממש מחפש אחד גי עדין לא השלמתי עם הכל. אף פעם לא הייתי המועדון/פאב/כל דבר כזה. היה לי ניסיון אחד (ואני מתחרט עליו! איכס...) זהו... נראה לי שאמרתי הכל. בטח לא מעניין אותכם איך אני נראה...