רק תחזרי
נראה לי שזה כבר הרבה זמן שהיא לא פה. נראה לי שמהרגע שהיא נעלמה ועד לרגע ששמתי לב לזה, היא כבר הספיקה לחצות הרים וגבעות. אז התחלתי לרוץ. לרדוף אחריה. קראתי לה בקול כל כך חזק, שעוד רגע גם את קולי יהיה אפשר להגדיר כנעלם. רצתי אחריה כל כך מהר, שעוד מעט תהיה לפיזיקאים תגלית חדשה להסביר. אני על סף ייאוש. אני על הסף ומלאה בייאוש. לפני כמה ימים ראיתי אותה. היא הייתה מולי. חיכתה לי. כמה ששמחתי אז, הייתי בטוחה שהנה, היא שוב איתי, אנחנו שוב נהיה סופסוף ביחד.. כמו אז, כמו אז, כשהייתי חוזרת הביתה מיום קשה והיא הייתה מחכה לי שם בחדר.. "איך עבר עלייך היום?" "בסדר" הייתי עונה, "לא משהו מיוחד.." "תעצמי עיניים" כמובן שאין לי ברירה אלא להקשיב לה.. "ועכשיו, איך עבר עלייך היום?" "היום... כמו שדה של אבנים בזריחה, השמש עלתה ויחד איתה גיליתי את כמות האבנים שיש בשדה הזה..." "הבנתי..לא נורא, מחר יהיה יותר טוב" לא ברור אם היא התכוונה אל היום שעבר עליי או אל התשובה שלי, אבל כנראה שאל שניהם. תמיד היא אהבה דימויים ומטאפורות, ואני תמיד שנאתי שהיא הכריחה אותי לדבר בכאלה.. לפעמים היא לא הייתה עוזבת אותי עד שהיא הייתה מקבלת תשובה בדיוק כמו שהיא רצתה, זה היה יכול להימשך שעות.. איפה הימים שהיא הייתה מסתפקת בציור של ילד שמסתכל אל השמש? לפעמים היא הייתה מגיעה אליי ברגעים הכי מוזרים ודורשת ממני תשובות. פעם אחת היא באה אליי באמצע מסיבה, ובאמצע כל הבלאגן היא לקחה אותי לצד, הכריחה אותי לשבת שם, בצד, בשקט, רחוק מכולם... "תעצמי עיניים". כמעט התעצבנתי עליה, אבל ישר תפסתי את עצמי ועצמתי את עיניי... "תדמייני לי תמונה" לדמיין לך תמונה? עכשיו, באמצע מסיבה? מה... "ילד קטן, עיניים גדולות וכחולות שזועקות לצאת החוצה ולהשתלב עם הים שבוכה לאורך קו האופק...." וככה המשכתי, עד שנוצרה תמונה מושלמת. העדפתי לא להתווכח איתה. ידעתי שהיא לא תוותר, כי ככה היא.. כשהיא מופיעה היא מופיעה בכל הכוח. היא לא תרפה עד שתשיג את מה שתרצה... אז דמיינתי לה תמונה. שם. תמונה. באמצע המסיבה. וככה היו לה תקופות. תקופות שבהן היא הופיעה אצלי המון, ותקופות שבהן פחות. תקופות שבהן היא הייתה שמחה יותר, ותקופות שבהן פחות... ואז היא נעלמה. ואז חיפשתי, כל כך חזק חיפשתי.. ואז, פתאום, לפני כמה ימים, ראיתי אותה שוב. אחרי כל כך הרבה זמן של חיפושים, של געגועים, של ציפייה.. היא עמדה שם וחיכתה לי. רצתי. שלא תברח לי שוב בטעות... נעמדתי מולה, מתנשפת ונאבקת בשריריי הזועקים למנוחה. "תעצמי עיניים" עוד פעם היא עם השטויות שלה.. "מה את רואה?" "אממ.. אני רואה חושך.. כוכבים.." "אוקיי, מה עוד?" "כוכבים.. ו.." פקחתי עיניים. היא השמיעה אנחה כבדה בקול מאוכזב, "יודעת מה, עזבי, די.. זה לא ילך.." "מה? מה לא ילך חכי רג..." ואז, עוד לפניי שסיימתי את המשפט, עוד לפני שהסברתי לה שאני לא יכולה בלעדיה, עוד לפני ש.. היא שוב נעלמה. ואני שוב מחפשת. ואני שוב מפחדת שהיא לא תחזור לעולם. ואני שוב חושבת שהיא לא מבינה שכמו שהיא מתאכזבת ממני ככה אני מתאכזבת מעצמי. ואני שוב צועקת, ושוב קוראת לה בקול תחינה משומש, מוזה, בבקשה.. רק תחזרי.
נראה לי שזה כבר הרבה זמן שהיא לא פה. נראה לי שמהרגע שהיא נעלמה ועד לרגע ששמתי לב לזה, היא כבר הספיקה לחצות הרים וגבעות. אז התחלתי לרוץ. לרדוף אחריה. קראתי לה בקול כל כך חזק, שעוד רגע גם את קולי יהיה אפשר להגדיר כנעלם. רצתי אחריה כל כך מהר, שעוד מעט תהיה לפיזיקאים תגלית חדשה להסביר. אני על סף ייאוש. אני על הסף ומלאה בייאוש. לפני כמה ימים ראיתי אותה. היא הייתה מולי. חיכתה לי. כמה ששמחתי אז, הייתי בטוחה שהנה, היא שוב איתי, אנחנו שוב נהיה סופסוף ביחד.. כמו אז, כמו אז, כשהייתי חוזרת הביתה מיום קשה והיא הייתה מחכה לי שם בחדר.. "איך עבר עלייך היום?" "בסדר" הייתי עונה, "לא משהו מיוחד.." "תעצמי עיניים" כמובן שאין לי ברירה אלא להקשיב לה.. "ועכשיו, איך עבר עלייך היום?" "היום... כמו שדה של אבנים בזריחה, השמש עלתה ויחד איתה גיליתי את כמות האבנים שיש בשדה הזה..." "הבנתי..לא נורא, מחר יהיה יותר טוב" לא ברור אם היא התכוונה אל היום שעבר עליי או אל התשובה שלי, אבל כנראה שאל שניהם. תמיד היא אהבה דימויים ומטאפורות, ואני תמיד שנאתי שהיא הכריחה אותי לדבר בכאלה.. לפעמים היא לא הייתה עוזבת אותי עד שהיא הייתה מקבלת תשובה בדיוק כמו שהיא רצתה, זה היה יכול להימשך שעות.. איפה הימים שהיא הייתה מסתפקת בציור של ילד שמסתכל אל השמש? לפעמים היא הייתה מגיעה אליי ברגעים הכי מוזרים ודורשת ממני תשובות. פעם אחת היא באה אליי באמצע מסיבה, ובאמצע כל הבלאגן היא לקחה אותי לצד, הכריחה אותי לשבת שם, בצד, בשקט, רחוק מכולם... "תעצמי עיניים". כמעט התעצבנתי עליה, אבל ישר תפסתי את עצמי ועצמתי את עיניי... "תדמייני לי תמונה" לדמיין לך תמונה? עכשיו, באמצע מסיבה? מה... "ילד קטן, עיניים גדולות וכחולות שזועקות לצאת החוצה ולהשתלב עם הים שבוכה לאורך קו האופק...." וככה המשכתי, עד שנוצרה תמונה מושלמת. העדפתי לא להתווכח איתה. ידעתי שהיא לא תוותר, כי ככה היא.. כשהיא מופיעה היא מופיעה בכל הכוח. היא לא תרפה עד שתשיג את מה שתרצה... אז דמיינתי לה תמונה. שם. תמונה. באמצע המסיבה. וככה היו לה תקופות. תקופות שבהן היא הופיעה אצלי המון, ותקופות שבהן פחות. תקופות שבהן היא הייתה שמחה יותר, ותקופות שבהן פחות... ואז היא נעלמה. ואז חיפשתי, כל כך חזק חיפשתי.. ואז, פתאום, לפני כמה ימים, ראיתי אותה שוב. אחרי כל כך הרבה זמן של חיפושים, של געגועים, של ציפייה.. היא עמדה שם וחיכתה לי. רצתי. שלא תברח לי שוב בטעות... נעמדתי מולה, מתנשפת ונאבקת בשריריי הזועקים למנוחה. "תעצמי עיניים" עוד פעם היא עם השטויות שלה.. "מה את רואה?" "אממ.. אני רואה חושך.. כוכבים.." "אוקיי, מה עוד?" "כוכבים.. ו.." פקחתי עיניים. היא השמיעה אנחה כבדה בקול מאוכזב, "יודעת מה, עזבי, די.. זה לא ילך.." "מה? מה לא ילך חכי רג..." ואז, עוד לפניי שסיימתי את המשפט, עוד לפני שהסברתי לה שאני לא יכולה בלעדיה, עוד לפני ש.. היא שוב נעלמה. ואני שוב מחפשת. ואני שוב מפחדת שהיא לא תחזור לעולם. ואני שוב חושבת שהיא לא מבינה שכמו שהיא מתאכזבת ממני ככה אני מתאכזבת מעצמי. ואני שוב צועקת, ושוב קוראת לה בקול תחינה משומש, מוזה, בבקשה.. רק תחזרי.
