מחר תתקיים אזכרה לסבתא שלי, שנפטרה לפני שנה. באופן טבעי, לפני שאני הולך לפגוש מחר את כל המשפחה בבית העלמין, חזרתי אחורה אל הטקסט שכתבתי וקראתי ליד המצבה שלה. בין הדמעות נזכרתי שהרשומה הזו קודמה בזמנו, ומישהי הזדעזעה מהעובדה שבאותו מעמד בחרתי לספר לבני המשפחה שהצעתי נישואין לזוגתי. אני מסכים שיש בזה משהו, אה, חריג, ותהיתי האם היום הייתי כותב משהו אחר. לא.
פוסט של חשבון נפש על הצדדים המכוערים של הביצה התפוזית ואשכול מבוגרים, פוסט של הרבה ביקורת עצמית וביקורת חברתית. על הסלידה שלי מאפקט העדר באמתלה של העדר שיפוטיות, על כבוד עצמי ובעיקר על התבגרות מסויימת. הרעלת צהוב
