כל הכבוד: "בשנות ה-40 היתה אידיאולוגיה מודרניסטית שיצאה מתוך הנחה שהאדריכלים יודעים הכול. כיום אנו כבר יודעים שאנו לא יודעים הכול. זו אחת החוזקות של תהליך שיתוף הציבור, כי שני הצדדים לומדים".
ואני לא מסכים עם זה: "..מאז ומתמיד היה תהליך שיתוף ציבור בישראל, אך זה התמקד בשלב ההתנגדויות לתוכניות שכבר הוגשו לוועדות התכנון. ההבנה ששיתוף הציבור כבר בתכנון יכולה לפתור את בעיית העיכוב של פרויקטים בשלב התנגדויות, גורמת ליותר ויותר מתכננים וראשי ערים להבין שכדאי להקדים תרופה למכה". לדעתי רובם עדיין לא מבינים ולא מסכימים. הם מבצעים זאת בלית-ברירה, כי ההליך נכפה עליהם ע"י משרד הפנים.
נקודה (נוספת) למחשבה: "בכל ערב הגיעו כ-50 תושבים - אבל מציינים שבכפר שמריהו הגיעו אפילו יותר". וכן - "סולסי מספרת על מפגש הסיום של תהליך שיתוף ציבור שקיימו במשרד בבית שמש. 'שם האוכלוסיה חלשה יותר והגיעו פחות אנשים'".
מה שאומר שבעת החלת הליך שיתוף ציבור בשכונות בעלות הרכב חברתי מוחלש, יש להקדיש יותר משאבים לתהליך, בעיקר בנושא של הסברה והבאת התושבים להשתתף בתהליך (אני נתקלתי בבעיה זו לא אחת, במסגרת העבודה). ועל משרד הפנים/הגורם המזמין לתקצב בהתאם את הפרוייקט!
כ"כ, חבל שלא ציינו בכתבה ולא נתנו קרדיט למי שערך את נושא שיתוף הציבור.
כל אחד וסדר העדיפויות שלו...
