האזרח דרור
New member
רשמים מהליכת אום אל פחם
יום שלישי, 1400 בצהריים. ההליכה מתכוננת לשעה 1500. סיביליה שאלה בבוקר אם אין לנו גשם במרכז. לא היה. בינתיים מתחיל לרדת מבול. איך נלך בגשם? מחליף לנעליים ישנות ולוקח כובע צמר. מיכל מיפו מבקשת טרמפ, היא מגיע ואנחנו יוצאים יחד ונוסעים צפונה. בדרך רואים חומה שחורה של עננים "בכל מקרה, יבשים לא נצא מהסיפור הזה" אני חושב. אני שואל את מיכל איך היא שמעה על ההליכה. "היה פלייר הזמנה במכללת עלמה, יש שם קבוצת לימוד משותפת של יהודים וערבים". מיכל מדברת על אומנות, על תאטרון חזותי ("זה לא כמו הצגה בהבימה שאותה אתה יכול לשמוע ברדיו ולא תפספס הרבה"), ועל תערוכה עם אוהל עף באוויר. אני לא מבין בכלל באומנות כזאת, אוהל אף באוויר ודימוי רחב של מקום מגורים לא מדבר אלי, אני יוצא מתערוכות כאלו כמו שנכנסתי. סיבילה מצטרפת בדרך, היא ממילא היתה בצפון, וכמוני החליטה להצטרף ברגע האחרון. אום אל פחם - 1520 . שלטים קטנים ולבנים מכוונים את הבאים. הם אמרו שמישהו יכווין את הבאים, אבל מזל שאף אחד לא היה - הוא היה נשטף בגשם. פנינו בפניה השניה שמאלה, והגענו לרחוב עלום ובלתי ברור. יש במפרים די רציניים בכביש. אלו לא גושי בטון שנועדו להקטין את מהירות הנסיעה, ממילא כולם נוסעים כמו מטורפים בסימטאות. אלו צינורות ביוב. לאחת עוד כמה טעויות רואים שלט לבנבן מציץ. יש - סוף סוף אנחנו רואים את הכינוס. איזה מאה איש, יהודים וערבים, יהודות וערביות זקנים וצעירים נאספים ליד שני מיחמים, ומישהו מנסה לשאת הרצאה בגשם על תולדות אום אל פחם. מחכים לעוד אנשים שיבואו. השעה בערך רבע לארבע כשמתחלים ללכת. לפני זה עושים מעגל ונותנים הוראות איך הולכים, למה הולכים. "הולכים בשתיקה, אם מישהו צועק עליך אתה לא צועק חזרה" אין טעם. אף אחד לא משתכנע בצעקות. הולכים יהודים וערבים יחד. כל דבר שאומרים אומרים גם בערבית וגם בעברית. מחמוד אומר משהו בערבית שלא מתרגמים לגבי ילדים קטנים. שלא ילכו לאיבוד - שילכו בזוגות. לכולנו יש סרטי בד לבנים עגולים סביבנו, אות לשלום, וגם למעגל שאין לו סוף של קשרים בין בני אדם [וגם יצורים חיים אחרים]. באמצע המעגל מישהו שם לב שיש קשת בענן. הגשם נפסק ורק העננים תלויים מעלינו, מאיימים ומבטיחים עוד מהרטוב הרטוב הזה. הולכים, הולכים, לאט לאט כמו פיל. כל צעד מחושב, לא ממהרים לשום מקום. אישה אחת בקשה ממני לקחת כמה סרטים לבנים לחלק למי שירצה להצטרף. בינתיים חילקתי כבר כמה והטור הארוך של כ 150 איש נמתח לאורך הרחוב המעונן של אום אל פחם. באזור הזה אין כמעט אנשים. כבלי חשמל בצינורות פלסטיק ירוקות, ערמת לבנים, ורחובות מתפתלים. פתאום עוברים עיקול וירידה ו- וואוו ! עמק שלם נגלא לעיננו, שטוף בגשם, ירוק, חום, ורענן לכל אורך האופק ומושבץ ביערות ובישובים מרוחקים. ממש תמונה מצויירת כמה זמן עד שהפרבור יבלע את כל זה? ההליכה אינה הפגנה. היא קודם כל פעולה ישירה. קודם כל פונים אל עצמנו פנימה לחשוב פנימה. אחר כך היא פונה אל האנשים האחרים בהליכה - יהודים וערבים שדרך פעילות משותפת מתקרבים. כל אחד שווה בהליכה. רוב האנשים יכולים ללכת, גם אם הם ביישנים, גם אם הם ילדים קטנים וגם אם הם לא מדברים את השפה שלך. רק לאחר מכן ההליכה פונה החוצה - אל הקהל שפוגש אותה ברחוב, או לתקשורת. אין חולצות של ארגונים או מפלגות, אין שלטים. מי שרוצה לדעת מה זה העניין מקבל פלייר קטן, בערבית ועברית - היות וכולם שותקים אין דרך אחרת להסביר על מה מדובר, ולפי מה שראיתי בלא מעט הפגנות - הקהל מקבל מסר הרבה יותר חד מאשר קריאות חוזרות או שלט. קצר , בהיר ופשוט. אחנו ממשיכים ללכת. איריס לפני עם התרמיל העצום שלה, ותרנגולות מנקרות בערמה קטנה של חצץ וזבל. איזה יופי להיות תרנגלות בכפר ערבי. בלי דאגות חוץ מהחתולים, ועם שפע של אשפה משובחת. רק חבל שהן בטח גומרות בצלחת. מתחיל לטפטף, מתחיל לרדת גשם, מתחיל לרדת ברד. ברד כבד מאוד יורד על כוחותינו. "מבקשים אישור נסיגה, עבור". אבל לאן? בדיוק עברנו סככה ענקית שיכולה להכיל איזה 4 סמיטרלירים כפולים. כולם נכנסים מתחת ועושים מעגל ואליאנה מלמדת אותנו לשיר ביחד. מזל שהסככה כאן, בכל הטיול הארוך שלנו לא ראינו מחסה אחד כזה, כך שאם הגשם היה תופס אותנו חמש דקות לפני או חמש דקות אחרי היינו באמת אומללים. גם ככה המעיל הכחול שלי ספוג מים. סיבילה אומרת שהמעיל "חסין הגשם" שלה כנראה לא כזה חסין לגשם. בינתיים הגשם נחלש ונפסק, כולה שבר ענן של עשר דקות. אנחנו יוצאים שוב לדרך, ומנסים לצלוח פלגים קטנים שנוצרו ברחובות של אום אל פחם. פרבור, כיסוי קרקע, אספלט. הגשם יורד ואין לו איך להספג, אז הוא נשאר על הקרקע, מציף. ככה זה בתל אביב וככה גם באום אל פחם - רק שפה יש הר. אז המים שוצפים בנחלים אל העמק. בדרך אנחנו. טור של כמה אנשים, חלק עם מטריות. נתנו לי כמה פליירים, וחלק נרטבו בגשם. אבל בינתיים אין כל כך למי לחלק. פגשנו עד כה רק קומץ אנשים. פתאום מתחיל גם גשם של אנשים ומכוניות , מעט בהתחלה, אבל ככל שאנו מתקרבים לשני המסגדים היפים במרכז העיר, בעלי כיפות הנחושת בצבע זהב, יש יותר ויותר אנשים. הם מחייכים , או נבוכים, חלק מבינים מיד ומברכים (אפשר לנופף לשלום או להניד ברכה בשקט) חלק עסוקים בלקרוא את הפלייר - מי אלו המוזרים האלו (ועוד חלק ערבים) שצועדים כאן? זו לא הפעם הראשונה שאני משתתף בהליכה. לפני חודש בערך הלכתי בתל אביב. היה לי קשה להוריד את החיוך מהפרצוף. אמנם שום דבר אמיתי במציאות החיים שלנו לא השתנה. אבל משהו בכל זאת זז. בשבילי זה היה כמו חלום שהתגשם. גם יהודים וגם ערבים פועלים ביחד בצורה שקטה ולא מתלהמת. גם נגד הכיבוש וגם נגד אלימות? יכול להיות? בלי צעקות "שרון רוצח" (את מי זה שיכנע?). היחס גם כן אחר מאוד. גם בתל אביב אנשים לא צועקים עליך, לא מיד שולפים מהבויידם את התגובה כלפי ה"שמלאנים האלו" יש שמרימים גבה, יש כאלו שאמרו "קודם נראה שילכו ערבים איתכם ככה" (הם לא זיהו שחלק מהממשתתפים הם ערבים וערביות, בני אדם ממש כמותם). באום אל פחם בחזרה. החושך מתחיל לרדת ואנחנו יוצאים מהחלק המרכזי של העיר. הפליירים כמעט נגמרו. בדרך הצטרפו אלינו עוד אנשים כנראה, כי נגמר לי כיס אחד מלא בסרטים לבנים, והטור נראה כעת באורך של כ 200- 250 איש. מגיעים סופסוף למקום העצירה. שוב עוד קצת נאומים. לכולם קר ואין ממש כוח לשמוע בשעה 1900 עוד נאום ועוד איזכור קצר. נו מילא, עוד 5 דקות ארוכות עוברות ואנחנו נכנסים לאולם בית ספר. כמה חם ונעים בפנים. הרגלים שלי ושל כולם רטובות, וגם המעילים קצת. כאן יש אוכל צמחוני. חומוס קצת. הרבה פיתות, אורז, סלט, לבנה ומג'דרה. כולם מתיישבים ומתחילים לנוח קצת. מחלקים קצת פליירים עם הזמנה לעוד הליכה - ב21 לחודש. "למה אין בערבית" שואל אותי מישהו, "אני לא יודע" אני עונה, אולי לא הספיקו לתרגם? חבל. השעה האחרונה של הערב עוברת בבלגן גדול. מסתבר שההליכה הזאת מאורגנת לא רק על ידי ארגון שביל זהב, אלא גם על ידי מעגלים - שמארגנים מפגשים יהודים וערבים. בין כל התודות מתחיל ויכוח אם להתפצל לקבוצות שיחלקו חוויות בדרכים שונות או להשאר בקבוצה אחת. הגיעה שיח מוסלמי- סופי ונתן נאום קצר ויפה שכולם אהבו. בינתיים הויכוח ממשיך ועד שנופלת החלטה אנחנו כבר ממש צריכים לזוז (כבר 9 ומשהו ונהיה מאוחר, אמרו שזה יגמר ב8 ועוד שעה לא נזוז מכאן אם נישאר בקבוצות). בלב כבד מחליטים לזוז דרומה, לא לפני שנפרדים מכמה מכרים חדשים ויותר ותיקים. מעניין כמה מהם יבואו להליכה בתל אביב ביום שישי ב21 לחודש (כן כן , פרסומת מסווה, הייתם מאמינים)? באוטו שמסיע אותנו חזרה למעלה, למכוניות, יש דיון קצר. מישהו מאחורי לא אהב את הערבוב בין הדיבורים, שבהם שופכים את הבטן והכאבים, לבין האנרגיה החיובית שנוצרה בהליכה עצמה. אני מסכים איתו כמעט לגמרי. דיבורים במעגל זה פסיכותרפיה למחנה השלום, והכרה הדדית טובה יותר. אבל ההליכה היא כלי חיוני בעיני כדי שהמחנה הזה יתחיל לגדול, ולטעת תקווה במקום של הייאוש הגדול והפחד. כולם אהבו את דברי השייח, מדהים איך בבוטום ליין, הדברים של שייך רבי או מורה בודהיסט יכולים להיות דומים. נו טוב, אני מגיע הביתה רטוב ומאושר. עוד יום עבר. הרגל הפצועה שלי קצת מציקה, אבל מה זה חשוב, היה אחלה, וכל מי שאני דיברתי איתו נהנה. ככה בונים שלום.
יום שלישי, 1400 בצהריים. ההליכה מתכוננת לשעה 1500. סיביליה שאלה בבוקר אם אין לנו גשם במרכז. לא היה. בינתיים מתחיל לרדת מבול. איך נלך בגשם? מחליף לנעליים ישנות ולוקח כובע צמר. מיכל מיפו מבקשת טרמפ, היא מגיע ואנחנו יוצאים יחד ונוסעים צפונה. בדרך רואים חומה שחורה של עננים "בכל מקרה, יבשים לא נצא מהסיפור הזה" אני חושב. אני שואל את מיכל איך היא שמעה על ההליכה. "היה פלייר הזמנה במכללת עלמה, יש שם קבוצת לימוד משותפת של יהודים וערבים". מיכל מדברת על אומנות, על תאטרון חזותי ("זה לא כמו הצגה בהבימה שאותה אתה יכול לשמוע ברדיו ולא תפספס הרבה"), ועל תערוכה עם אוהל עף באוויר. אני לא מבין בכלל באומנות כזאת, אוהל אף באוויר ודימוי רחב של מקום מגורים לא מדבר אלי, אני יוצא מתערוכות כאלו כמו שנכנסתי. סיבילה מצטרפת בדרך, היא ממילא היתה בצפון, וכמוני החליטה להצטרף ברגע האחרון. אום אל פחם - 1520 . שלטים קטנים ולבנים מכוונים את הבאים. הם אמרו שמישהו יכווין את הבאים, אבל מזל שאף אחד לא היה - הוא היה נשטף בגשם. פנינו בפניה השניה שמאלה, והגענו לרחוב עלום ובלתי ברור. יש במפרים די רציניים בכביש. אלו לא גושי בטון שנועדו להקטין את מהירות הנסיעה, ממילא כולם נוסעים כמו מטורפים בסימטאות. אלו צינורות ביוב. לאחת עוד כמה טעויות רואים שלט לבנבן מציץ. יש - סוף סוף אנחנו רואים את הכינוס. איזה מאה איש, יהודים וערבים, יהודות וערביות זקנים וצעירים נאספים ליד שני מיחמים, ומישהו מנסה לשאת הרצאה בגשם על תולדות אום אל פחם. מחכים לעוד אנשים שיבואו. השעה בערך רבע לארבע כשמתחלים ללכת. לפני זה עושים מעגל ונותנים הוראות איך הולכים, למה הולכים. "הולכים בשתיקה, אם מישהו צועק עליך אתה לא צועק חזרה" אין טעם. אף אחד לא משתכנע בצעקות. הולכים יהודים וערבים יחד. כל דבר שאומרים אומרים גם בערבית וגם בעברית. מחמוד אומר משהו בערבית שלא מתרגמים לגבי ילדים קטנים. שלא ילכו לאיבוד - שילכו בזוגות. לכולנו יש סרטי בד לבנים עגולים סביבנו, אות לשלום, וגם למעגל שאין לו סוף של קשרים בין בני אדם [וגם יצורים חיים אחרים]. באמצע המעגל מישהו שם לב שיש קשת בענן. הגשם נפסק ורק העננים תלויים מעלינו, מאיימים ומבטיחים עוד מהרטוב הרטוב הזה. הולכים, הולכים, לאט לאט כמו פיל. כל צעד מחושב, לא ממהרים לשום מקום. אישה אחת בקשה ממני לקחת כמה סרטים לבנים לחלק למי שירצה להצטרף. בינתיים חילקתי כבר כמה והטור הארוך של כ 150 איש נמתח לאורך הרחוב המעונן של אום אל פחם. באזור הזה אין כמעט אנשים. כבלי חשמל בצינורות פלסטיק ירוקות, ערמת לבנים, ורחובות מתפתלים. פתאום עוברים עיקול וירידה ו- וואוו ! עמק שלם נגלא לעיננו, שטוף בגשם, ירוק, חום, ורענן לכל אורך האופק ומושבץ ביערות ובישובים מרוחקים. ממש תמונה מצויירת כמה זמן עד שהפרבור יבלע את כל זה? ההליכה אינה הפגנה. היא קודם כל פעולה ישירה. קודם כל פונים אל עצמנו פנימה לחשוב פנימה. אחר כך היא פונה אל האנשים האחרים בהליכה - יהודים וערבים שדרך פעילות משותפת מתקרבים. כל אחד שווה בהליכה. רוב האנשים יכולים ללכת, גם אם הם ביישנים, גם אם הם ילדים קטנים וגם אם הם לא מדברים את השפה שלך. רק לאחר מכן ההליכה פונה החוצה - אל הקהל שפוגש אותה ברחוב, או לתקשורת. אין חולצות של ארגונים או מפלגות, אין שלטים. מי שרוצה לדעת מה זה העניין מקבל פלייר קטן, בערבית ועברית - היות וכולם שותקים אין דרך אחרת להסביר על מה מדובר, ולפי מה שראיתי בלא מעט הפגנות - הקהל מקבל מסר הרבה יותר חד מאשר קריאות חוזרות או שלט. קצר , בהיר ופשוט. אחנו ממשיכים ללכת. איריס לפני עם התרמיל העצום שלה, ותרנגולות מנקרות בערמה קטנה של חצץ וזבל. איזה יופי להיות תרנגלות בכפר ערבי. בלי דאגות חוץ מהחתולים, ועם שפע של אשפה משובחת. רק חבל שהן בטח גומרות בצלחת. מתחיל לטפטף, מתחיל לרדת גשם, מתחיל לרדת ברד. ברד כבד מאוד יורד על כוחותינו. "מבקשים אישור נסיגה, עבור". אבל לאן? בדיוק עברנו סככה ענקית שיכולה להכיל איזה 4 סמיטרלירים כפולים. כולם נכנסים מתחת ועושים מעגל ואליאנה מלמדת אותנו לשיר ביחד. מזל שהסככה כאן, בכל הטיול הארוך שלנו לא ראינו מחסה אחד כזה, כך שאם הגשם היה תופס אותנו חמש דקות לפני או חמש דקות אחרי היינו באמת אומללים. גם ככה המעיל הכחול שלי ספוג מים. סיבילה אומרת שהמעיל "חסין הגשם" שלה כנראה לא כזה חסין לגשם. בינתיים הגשם נחלש ונפסק, כולה שבר ענן של עשר דקות. אנחנו יוצאים שוב לדרך, ומנסים לצלוח פלגים קטנים שנוצרו ברחובות של אום אל פחם. פרבור, כיסוי קרקע, אספלט. הגשם יורד ואין לו איך להספג, אז הוא נשאר על הקרקע, מציף. ככה זה בתל אביב וככה גם באום אל פחם - רק שפה יש הר. אז המים שוצפים בנחלים אל העמק. בדרך אנחנו. טור של כמה אנשים, חלק עם מטריות. נתנו לי כמה פליירים, וחלק נרטבו בגשם. אבל בינתיים אין כל כך למי לחלק. פגשנו עד כה רק קומץ אנשים. פתאום מתחיל גם גשם של אנשים ומכוניות , מעט בהתחלה, אבל ככל שאנו מתקרבים לשני המסגדים היפים במרכז העיר, בעלי כיפות הנחושת בצבע זהב, יש יותר ויותר אנשים. הם מחייכים , או נבוכים, חלק מבינים מיד ומברכים (אפשר לנופף לשלום או להניד ברכה בשקט) חלק עסוקים בלקרוא את הפלייר - מי אלו המוזרים האלו (ועוד חלק ערבים) שצועדים כאן? זו לא הפעם הראשונה שאני משתתף בהליכה. לפני חודש בערך הלכתי בתל אביב. היה לי קשה להוריד את החיוך מהפרצוף. אמנם שום דבר אמיתי במציאות החיים שלנו לא השתנה. אבל משהו בכל זאת זז. בשבילי זה היה כמו חלום שהתגשם. גם יהודים וגם ערבים פועלים ביחד בצורה שקטה ולא מתלהמת. גם נגד הכיבוש וגם נגד אלימות? יכול להיות? בלי צעקות "שרון רוצח" (את מי זה שיכנע?). היחס גם כן אחר מאוד. גם בתל אביב אנשים לא צועקים עליך, לא מיד שולפים מהבויידם את התגובה כלפי ה"שמלאנים האלו" יש שמרימים גבה, יש כאלו שאמרו "קודם נראה שילכו ערבים איתכם ככה" (הם לא זיהו שחלק מהממשתתפים הם ערבים וערביות, בני אדם ממש כמותם). באום אל פחם בחזרה. החושך מתחיל לרדת ואנחנו יוצאים מהחלק המרכזי של העיר. הפליירים כמעט נגמרו. בדרך הצטרפו אלינו עוד אנשים כנראה, כי נגמר לי כיס אחד מלא בסרטים לבנים, והטור נראה כעת באורך של כ 200- 250 איש. מגיעים סופסוף למקום העצירה. שוב עוד קצת נאומים. לכולם קר ואין ממש כוח לשמוע בשעה 1900 עוד נאום ועוד איזכור קצר. נו מילא, עוד 5 דקות ארוכות עוברות ואנחנו נכנסים לאולם בית ספר. כמה חם ונעים בפנים. הרגלים שלי ושל כולם רטובות, וגם המעילים קצת. כאן יש אוכל צמחוני. חומוס קצת. הרבה פיתות, אורז, סלט, לבנה ומג'דרה. כולם מתיישבים ומתחילים לנוח קצת. מחלקים קצת פליירים עם הזמנה לעוד הליכה - ב21 לחודש. "למה אין בערבית" שואל אותי מישהו, "אני לא יודע" אני עונה, אולי לא הספיקו לתרגם? חבל. השעה האחרונה של הערב עוברת בבלגן גדול. מסתבר שההליכה הזאת מאורגנת לא רק על ידי ארגון שביל זהב, אלא גם על ידי מעגלים - שמארגנים מפגשים יהודים וערבים. בין כל התודות מתחיל ויכוח אם להתפצל לקבוצות שיחלקו חוויות בדרכים שונות או להשאר בקבוצה אחת. הגיעה שיח מוסלמי- סופי ונתן נאום קצר ויפה שכולם אהבו. בינתיים הויכוח ממשיך ועד שנופלת החלטה אנחנו כבר ממש צריכים לזוז (כבר 9 ומשהו ונהיה מאוחר, אמרו שזה יגמר ב8 ועוד שעה לא נזוז מכאן אם נישאר בקבוצות). בלב כבד מחליטים לזוז דרומה, לא לפני שנפרדים מכמה מכרים חדשים ויותר ותיקים. מעניין כמה מהם יבואו להליכה בתל אביב ביום שישי ב21 לחודש (כן כן , פרסומת מסווה, הייתם מאמינים)? באוטו שמסיע אותנו חזרה למעלה, למכוניות, יש דיון קצר. מישהו מאחורי לא אהב את הערבוב בין הדיבורים, שבהם שופכים את הבטן והכאבים, לבין האנרגיה החיובית שנוצרה בהליכה עצמה. אני מסכים איתו כמעט לגמרי. דיבורים במעגל זה פסיכותרפיה למחנה השלום, והכרה הדדית טובה יותר. אבל ההליכה היא כלי חיוני בעיני כדי שהמחנה הזה יתחיל לגדול, ולטעת תקווה במקום של הייאוש הגדול והפחד. כולם אהבו את דברי השייח, מדהים איך בבוטום ליין, הדברים של שייך רבי או מורה בודהיסט יכולים להיות דומים. נו טוב, אני מגיע הביתה רטוב ומאושר. עוד יום עבר. הרגל הפצועה שלי קצת מציקה, אבל מה זה חשוב, היה אחלה, וכל מי שאני דיברתי איתו נהנה. ככה בונים שלום.