רשמים מהרצאה על מצבי לחץ
ביום חמישי, במסגרת עבודתי , שמעתי הרצאה של פסיכולוגית ממכון מהו"ת שדברה איתנו על חזרה לשגרה בבית הספר אחרי הקיץ שהיה לנו, על דרכים להתמודד עם לחץ. כמובן שלא אוכל לספר את הכל. היא הציע הרפייה גופנית(מכווצים ומשחררים חלק חלק בגוף לפי סדר) ו/ או דמיון מודרך (אתה אומר לבן אדם לעצום עיניים ולדמיין מקום טוב. להרגיש את האוויר להריח את הריחות וכו'). היא אמרה שיש מצבים שילד שמאד לחוץ או מתוח, כדאי להחזיק אותו ביד ולנענע אותו , כאילו "להרעיד" לו את הגוף. אחרי כמה דקות יש רגיעה. היא בכלל דברה על כך שיש לנו מספר ערוצים: הגוף, השכל, הרגש, האמונה, המשפחה, החברה, אם אדם מסויים מגיב ללחץ דרך ערוץ מסויים, ההרגעה תבוא מאותו ערוץ. לדוגמה - מי שלחץ מתבטא אצלו בתגובה גופנית צריך הרפייה או מסאג' או התעמלות או ריקודים. מי שזה מתבטא באמונה צריך אולי ביקור אצל רב, או ספר תהילים. היא המליצה מאד לא לעצור בכי. אמרה שיש מצבים שהבכי משחרר ומנקה. אם מישהו בוכה לשהיות שם ולחבק ולהקשיב אבל לא לעצור אותם. אם יש בעיה שנראית חריגה, לפנות לפסיכולוג . היא גם ציינה מהשהו מאד חשוב - אנשים שונים מגיבים אחרת, לא לפי מידת הסיכון האובייקטיבי ולא לפי מה שנראה לנו, אלא לפי איך שהם קלטו. כך שיכול להיות למשל שמי ששהה בחו"ל במקרה במהלך כל המלחמה ירגיש רגשות אשם ואילו חבריו ששהו במקלט יהיו בסדר. ייתכן שילד שחשש מאד שיקחו את אביו עם צו 8 יסבול מסימנים של פוסט טארומה למרות בסוף אביו אפילו לא הלך לצבא. לא להתייחס לעניין האוביקטיבי . לא להמעיט מהחשיבות אלא להזדהות עם הפחדים והחששות של אותו ילד כדי לפתוח אותו לדבר , לשתף ולהתמודד. כמה שאפשר - לתת תפקידים כדי שהילד יהיה עסוק באחריות ובעשייה. זה עוזר הרבה, לדבריה. מקווה שעזרתי למישהו עם כל העצות שקבלתי. שלא נזדקק.
ביום חמישי, במסגרת עבודתי , שמעתי הרצאה של פסיכולוגית ממכון מהו"ת שדברה איתנו על חזרה לשגרה בבית הספר אחרי הקיץ שהיה לנו, על דרכים להתמודד עם לחץ. כמובן שלא אוכל לספר את הכל. היא הציע הרפייה גופנית(מכווצים ומשחררים חלק חלק בגוף לפי סדר) ו/ או דמיון מודרך (אתה אומר לבן אדם לעצום עיניים ולדמיין מקום טוב. להרגיש את האוויר להריח את הריחות וכו'). היא אמרה שיש מצבים שילד שמאד לחוץ או מתוח, כדאי להחזיק אותו ביד ולנענע אותו , כאילו "להרעיד" לו את הגוף. אחרי כמה דקות יש רגיעה. היא בכלל דברה על כך שיש לנו מספר ערוצים: הגוף, השכל, הרגש, האמונה, המשפחה, החברה, אם אדם מסויים מגיב ללחץ דרך ערוץ מסויים, ההרגעה תבוא מאותו ערוץ. לדוגמה - מי שלחץ מתבטא אצלו בתגובה גופנית צריך הרפייה או מסאג' או התעמלות או ריקודים. מי שזה מתבטא באמונה צריך אולי ביקור אצל רב, או ספר תהילים. היא המליצה מאד לא לעצור בכי. אמרה שיש מצבים שהבכי משחרר ומנקה. אם מישהו בוכה לשהיות שם ולחבק ולהקשיב אבל לא לעצור אותם. אם יש בעיה שנראית חריגה, לפנות לפסיכולוג . היא גם ציינה מהשהו מאד חשוב - אנשים שונים מגיבים אחרת, לא לפי מידת הסיכון האובייקטיבי ולא לפי מה שנראה לנו, אלא לפי איך שהם קלטו. כך שיכול להיות למשל שמי ששהה בחו"ל במקרה במהלך כל המלחמה ירגיש רגשות אשם ואילו חבריו ששהו במקלט יהיו בסדר. ייתכן שילד שחשש מאד שיקחו את אביו עם צו 8 יסבול מסימנים של פוסט טארומה למרות בסוף אביו אפילו לא הלך לצבא. לא להתייחס לעניין האוביקטיבי . לא להמעיט מהחשיבות אלא להזדהות עם הפחדים והחששות של אותו ילד כדי לפתוח אותו לדבר , לשתף ולהתמודד. כמה שאפשר - לתת תפקידים כדי שהילד יהיה עסוק באחריות ובעשייה. זה עוזר הרבה, לדבריה. מקווה שעזרתי למישהו עם כל העצות שקבלתי. שלא נזדקק.