רשמים מטקס הפתיחה של המכבייה
מכבייה ח"י משחקי המכבייה ה-18 נפתחו רשמית בטקס פתיחה מרשים ומפואר אשר נערך באצטדיון רמת-גן. מטרתה של המכבייה היא לאחד בין ספורטאים יהודיים מהתפוצות ומישראל ולעודדם לעלות ארצה. תודה רבה ל"תפוז" אשר נתנו לי זוג כרטיסים חינם במקומות טובים תמורת כתיבת ביקורת על הטקס, מקווה שתאהבו את ביקורת ותגיבו בהמוניכם... כיאה למדינתינו הקטנה והצפופה, כשלוש שעות לפני תחילת המופע נפקקו כל הדרכים המובילות לאזור וגם אלה שאינן מובילות. רמזורים נוטרלו מפעולתם, שוטרים ושוטרות נופפו לשווא בידיהם לנהגים, אשר לא נשארו פראיירים מצידם ואותתו להם בחזרה. החניונים התמלאו לעייפה ואחריהם המדרכות, החניות הכפולות והמכופלות ולבסוף נסתם הגולל גם על הסמטאות והרחובות הסמוכים. האצטדיון היה מלא באלפי צופים מכל הגילאים ומכל קצוות תבל. חובבי ספורט וחובבי אירועים, משפחות הספורטאים ומלווי המשלחות, אורחים מחו"ל, תיירים, פנויים-פנויות, יהודים חתיכים ויהודים הזויים. כל אחד וצבעי המשלחת שלו שנמרחו על הבגדים, על הפנים, על שלטים, על דגלים ובעיקר בצעקות ובקריאות עידוד כבר באזור גני התערוכה. כל צופה שנכנס לאצטדיון, קיבל (או לקח) עם כניסתו שקית של המכבייה (או כמה שקיות) ובה תוכנייה של האירוע בעברית ובאנגלית, דגל ישראל, פנס כיס ומלא פרסומות. כמובן שעם הכניסה לאצטדיון נעלמו כל הכרטיסים המסומנים וכל אחד התיישב איפה שבא לו (אם הכיסא לא היה שבור). הספורטאים קיבלו תיק בד ובו דגל ישראל, פנס כיס, עלה ירוק מלאכותי ומלא פרסומות. הדגלונים, פנסי הכיס והעלים של הספורטאים היו מיועדים להיות חלק מהאירוע של שיתוף פעולה מצד הקהל. את האירוע הנחו גלית גיאת ומייקל הרפז. ההנחיה הייתה טובה ורהוטה יחסית, בשלוש שפות: עברית, אנגלית וספרדית. הקטע הראשון היה ביצוע מחודש של "חי" ע"י הזמרת שירי מימון. הביצוע היה יפהפה ומרגש עד דמעות. הייתה השקעה גדולה ורצינית בתפאורה, בתלבושות ובארגון. לאחר מכן נכנסו ילדים רכובים על אופניים בקטע אומנותי. הקרקע הייתה למעשה דשא (של אצטדיון כדורגל), למרות שבטלוויזיה זה נראה משטח חלק ולבן, כך שאני מניחה שהיה קשה לבצע את קטע הרכיבה על האופניים, אך הוא עבר בשלום וללא תקלות. גולת הכותרת היו מספר רוכבי אופניים שהורמו עם כאבלים לאוויר, סטייל אולימפיאדת בייג'יון 2008. מאות בלונים הופרחו בתקווה גדולה לאוויר, ובמקרה או במכוון עפה בשמים גם יונה לבנה. במקביל העיפו קונפטי על הקהל. בשלב זה כבר הגיעו דמעות לעיני הצופים הנרגשים. האווירה בקהל הייתה מחשמלת. הייתה אחווה והמון אנרגיות חיוביות באוויר. מצעד דגלני תנועת הנוער "מכבי צעיר", שהוא דור העתיד של תנועת מכבי סימל את חיותו והתחדשותו של העם היהודי. כל נושאי הדגל שנבחרו היו משום מה מאזור המרכז. לא הייתה נציגות של אזורי פריפריה והתעוררו שאלות ותהיות בעניין. כניסת דגל ישראל בוצעה ע"י נערים ונערות בני 18 המתנדבים בקהילה, אשר העבירו אותו לנציגים מבוגרים שמתנדבים ותורמים. נשאו את הדגל מכל וכל והייתה נציגות לשכבות וסקטורים שונים של העם היהודי, כולל עמותת כוח נשים ועמותות יהודיות חשובות אחרות. ברגעים המתים שמו מוסיקה של שירים ישראליים, שמישהו כנראה לא טרח להקשיב לפני כן לדיסק שהושמע, וכך הושמעו שירי קלאסיקות לצד שירים עכשוויים אשר ספק אם מתאימים, כמו השיר "בחורה מבית טוב צריכה לשתוק הרבה..." של שרית חדד. מצעד המשלחות היה אומנם ארוך ואף מעט מייגע, אך הוא היה יפה ומרגש. הקהל הריע למשלחות וכיבד את הספורטאים הנרגשים. בשלב זה אנשים רבים קמו והסתובבו במקום, התרועעו עם הספורטאים שחלקם עזבו את הדשא ועלו ליקיריהם שבקהל, ובעיקר התנפלו על השתייה הקלה שנמכרה ב-20 ₪ ועל שלושת תאי השירותים הכימיים שהוצבו בחופזה ללא נייר טואלט ובתנאים מחפירים. משלחת ישראל הייתה כמובן הגדולה מכולן, והובלה ע"י ראש המשלחת גילי לוסטיג ונושא הדגל שחר צוברי המדליסט האולימפי מבייג'ין ואסתר רוט-שחמורוב הספורטאית האגדית. איזה כיף סוף סוף לראות באירוע ספורטיבי משלחת ישראלית כה נרחבת. אל מול הספורטאים שמילאו בהמוניהם את האצטדיון, נקראה קריאת ה"יזכור", הוזכר גלעד שליט ואיתו השבויים והנעדרים של מדינת ישראל (או בעצם רק של היהודים שבה) ועלו וברכו ראש עיריית רמת-גן, נשיאת תנועת מכבי העולמית וראש ממשלת ישראל. יש שאמרו שחלק זה העיב על השמחה והכיף שהיו באירוע, שמדובר באירוע של FUN שמיועד להדליק את יהודי התפוצות לעלות ארצה וחבל לדחוף כל הזמן את הרוע והעצב שבמדינה. לדעתי זה חלק מהמדינה ומהזהות שלנו וזה מתבקש בכל אירוע רשמי. אח"כ נערכה השבעת הספורטאים המסורתית למשחקי המכבייה, בה הם מתחייבים לשמירה על הגינות המשחקים והתחרויות והשבעת השופטים בה הם מתחייבים לשפוט ללא משוא פנים. אש הלפיד אשר הוצתה ביום פתיחת המשחקים על קברות המכבים תלווה את משחקי המכבייה חי במהלך ימי התחרויות. הלפיד נישא תחילה ע"י שרשרת ספורטאים מצטיינים ובעלי סיפורים יוצאי דופן, וביניהם השחיין האגדי דניאל ברנר, הספורטאית הנכה ענבל פיזרוב, יסמין פיינגולד אשר ניצלה לאחר טביעה בירקון לאחר אימון קיאקים וכמובן אלכס שטילוב המתעמל שלנו. הלפיד הודלק בסופו של דבר ע"י השחיין היהודי האמריקאי המצטיין וגבה הקומה אשר שחה עם מייקל פלפס במירוץ השליחים באולימפיאדת בייג'ין וקיבל שם מדליית זהב. הזמרת אתיופית איילה אינגדשט בליווי מקהלות ילדים ביצעו את המנון התקווה בביצוע חדשני ומדהים. החלק האומנותי הבא היה יצירה חיה בשלושה פרקים: מדבר, עץ, בית. הרעיון היה מסע של יחידים, שהתחיל בחולות המדבר ללא עם וללא נתיב, המשיך בהתגבשות הנודדים לקבוצה או לעם שהתגבש והכה שורש והסתיים בבניית בית פנימי, פיזי, ישראלי, יהודי. את האמת? לא הבנתי, לא התחברתי וגם לא ראיתי כלום. בשלב זה, משום מה חשבו בקהל שתם המופע, או שכבר מיצו את הערב הארוך והתחילו לעזוב את המקום. הרבה "הזדהו" עם החלק של הבית וחתכו הביתה. המיצג היה מאחורי מסכים לבנים וגם בקצה האצטדיון, כך שבאזור היציעים (שלא היה באזור התקשורת והמצלמות) לא ראו כלום, גם בגלל הזווית וגם בגלל שהרבה אנשים קמו והסתירו. לבסוף היה איזה שהוא חלק של אקרובטיקה. אקרובטיקה זה תמיד יפה ומרשים בעיני, אין מה לעשות. קשה לפספס פה. אבל אני מצידי ציפיתי למעט יותר. זה ספורט שיכול להיות "וואו" גולת הכותרת של הערב, אך זה היה עוד מופע נחמד. כנ"ל לגבי לולייני הקרקס שעשו סלטות על הרתמה עם הכבלים. לסיכום, היה אירוע מרהיב ביופיו. ממש אחד המופעים היותר יפים שראיתי. לא הרבה זמן לפני כן הייתי באותו מקום במופע של דפש-מוד, ובכלל אין מה להשוות, את ההשקעה, ההוד וההדר שהיו לאירוע פתיחת משחקי המכבייה. בסיום האירוע יצא כל הקהל והספורטאים מן האצטדיון באותה תחושת היי. הספורטאים התרועעו עם הקהל, דיברו איתנו, החליפו חוויות והעניקו גם כל מיני מזכרות מארצותיהם. נקווה שחלקם יעלה ארצה, ואם לא, אז שנתראה במשחקי המכבייה ה-19. בהצלחה לכולם!
מכבייה ח"י משחקי המכבייה ה-18 נפתחו רשמית בטקס פתיחה מרשים ומפואר אשר נערך באצטדיון רמת-גן. מטרתה של המכבייה היא לאחד בין ספורטאים יהודיים מהתפוצות ומישראל ולעודדם לעלות ארצה. תודה רבה ל"תפוז" אשר נתנו לי זוג כרטיסים חינם במקומות טובים תמורת כתיבת ביקורת על הטקס, מקווה שתאהבו את ביקורת ותגיבו בהמוניכם... כיאה למדינתינו הקטנה והצפופה, כשלוש שעות לפני תחילת המופע נפקקו כל הדרכים המובילות לאזור וגם אלה שאינן מובילות. רמזורים נוטרלו מפעולתם, שוטרים ושוטרות נופפו לשווא בידיהם לנהגים, אשר לא נשארו פראיירים מצידם ואותתו להם בחזרה. החניונים התמלאו לעייפה ואחריהם המדרכות, החניות הכפולות והמכופלות ולבסוף נסתם הגולל גם על הסמטאות והרחובות הסמוכים. האצטדיון היה מלא באלפי צופים מכל הגילאים ומכל קצוות תבל. חובבי ספורט וחובבי אירועים, משפחות הספורטאים ומלווי המשלחות, אורחים מחו"ל, תיירים, פנויים-פנויות, יהודים חתיכים ויהודים הזויים. כל אחד וצבעי המשלחת שלו שנמרחו על הבגדים, על הפנים, על שלטים, על דגלים ובעיקר בצעקות ובקריאות עידוד כבר באזור גני התערוכה. כל צופה שנכנס לאצטדיון, קיבל (או לקח) עם כניסתו שקית של המכבייה (או כמה שקיות) ובה תוכנייה של האירוע בעברית ובאנגלית, דגל ישראל, פנס כיס ומלא פרסומות. כמובן שעם הכניסה לאצטדיון נעלמו כל הכרטיסים המסומנים וכל אחד התיישב איפה שבא לו (אם הכיסא לא היה שבור). הספורטאים קיבלו תיק בד ובו דגל ישראל, פנס כיס, עלה ירוק מלאכותי ומלא פרסומות. הדגלונים, פנסי הכיס והעלים של הספורטאים היו מיועדים להיות חלק מהאירוע של שיתוף פעולה מצד הקהל. את האירוע הנחו גלית גיאת ומייקל הרפז. ההנחיה הייתה טובה ורהוטה יחסית, בשלוש שפות: עברית, אנגלית וספרדית. הקטע הראשון היה ביצוע מחודש של "חי" ע"י הזמרת שירי מימון. הביצוע היה יפהפה ומרגש עד דמעות. הייתה השקעה גדולה ורצינית בתפאורה, בתלבושות ובארגון. לאחר מכן נכנסו ילדים רכובים על אופניים בקטע אומנותי. הקרקע הייתה למעשה דשא (של אצטדיון כדורגל), למרות שבטלוויזיה זה נראה משטח חלק ולבן, כך שאני מניחה שהיה קשה לבצע את קטע הרכיבה על האופניים, אך הוא עבר בשלום וללא תקלות. גולת הכותרת היו מספר רוכבי אופניים שהורמו עם כאבלים לאוויר, סטייל אולימפיאדת בייג'יון 2008. מאות בלונים הופרחו בתקווה גדולה לאוויר, ובמקרה או במכוון עפה בשמים גם יונה לבנה. במקביל העיפו קונפטי על הקהל. בשלב זה כבר הגיעו דמעות לעיני הצופים הנרגשים. האווירה בקהל הייתה מחשמלת. הייתה אחווה והמון אנרגיות חיוביות באוויר. מצעד דגלני תנועת הנוער "מכבי צעיר", שהוא דור העתיד של תנועת מכבי סימל את חיותו והתחדשותו של העם היהודי. כל נושאי הדגל שנבחרו היו משום מה מאזור המרכז. לא הייתה נציגות של אזורי פריפריה והתעוררו שאלות ותהיות בעניין. כניסת דגל ישראל בוצעה ע"י נערים ונערות בני 18 המתנדבים בקהילה, אשר העבירו אותו לנציגים מבוגרים שמתנדבים ותורמים. נשאו את הדגל מכל וכל והייתה נציגות לשכבות וסקטורים שונים של העם היהודי, כולל עמותת כוח נשים ועמותות יהודיות חשובות אחרות. ברגעים המתים שמו מוסיקה של שירים ישראליים, שמישהו כנראה לא טרח להקשיב לפני כן לדיסק שהושמע, וכך הושמעו שירי קלאסיקות לצד שירים עכשוויים אשר ספק אם מתאימים, כמו השיר "בחורה מבית טוב צריכה לשתוק הרבה..." של שרית חדד. מצעד המשלחות היה אומנם ארוך ואף מעט מייגע, אך הוא היה יפה ומרגש. הקהל הריע למשלחות וכיבד את הספורטאים הנרגשים. בשלב זה אנשים רבים קמו והסתובבו במקום, התרועעו עם הספורטאים שחלקם עזבו את הדשא ועלו ליקיריהם שבקהל, ובעיקר התנפלו על השתייה הקלה שנמכרה ב-20 ₪ ועל שלושת תאי השירותים הכימיים שהוצבו בחופזה ללא נייר טואלט ובתנאים מחפירים. משלחת ישראל הייתה כמובן הגדולה מכולן, והובלה ע"י ראש המשלחת גילי לוסטיג ונושא הדגל שחר צוברי המדליסט האולימפי מבייג'ין ואסתר רוט-שחמורוב הספורטאית האגדית. איזה כיף סוף סוף לראות באירוע ספורטיבי משלחת ישראלית כה נרחבת. אל מול הספורטאים שמילאו בהמוניהם את האצטדיון, נקראה קריאת ה"יזכור", הוזכר גלעד שליט ואיתו השבויים והנעדרים של מדינת ישראל (או בעצם רק של היהודים שבה) ועלו וברכו ראש עיריית רמת-גן, נשיאת תנועת מכבי העולמית וראש ממשלת ישראל. יש שאמרו שחלק זה העיב על השמחה והכיף שהיו באירוע, שמדובר באירוע של FUN שמיועד להדליק את יהודי התפוצות לעלות ארצה וחבל לדחוף כל הזמן את הרוע והעצב שבמדינה. לדעתי זה חלק מהמדינה ומהזהות שלנו וזה מתבקש בכל אירוע רשמי. אח"כ נערכה השבעת הספורטאים המסורתית למשחקי המכבייה, בה הם מתחייבים לשמירה על הגינות המשחקים והתחרויות והשבעת השופטים בה הם מתחייבים לשפוט ללא משוא פנים. אש הלפיד אשר הוצתה ביום פתיחת המשחקים על קברות המכבים תלווה את משחקי המכבייה חי במהלך ימי התחרויות. הלפיד נישא תחילה ע"י שרשרת ספורטאים מצטיינים ובעלי סיפורים יוצאי דופן, וביניהם השחיין האגדי דניאל ברנר, הספורטאית הנכה ענבל פיזרוב, יסמין פיינגולד אשר ניצלה לאחר טביעה בירקון לאחר אימון קיאקים וכמובן אלכס שטילוב המתעמל שלנו. הלפיד הודלק בסופו של דבר ע"י השחיין היהודי האמריקאי המצטיין וגבה הקומה אשר שחה עם מייקל פלפס במירוץ השליחים באולימפיאדת בייג'ין וקיבל שם מדליית זהב. הזמרת אתיופית איילה אינגדשט בליווי מקהלות ילדים ביצעו את המנון התקווה בביצוע חדשני ומדהים. החלק האומנותי הבא היה יצירה חיה בשלושה פרקים: מדבר, עץ, בית. הרעיון היה מסע של יחידים, שהתחיל בחולות המדבר ללא עם וללא נתיב, המשיך בהתגבשות הנודדים לקבוצה או לעם שהתגבש והכה שורש והסתיים בבניית בית פנימי, פיזי, ישראלי, יהודי. את האמת? לא הבנתי, לא התחברתי וגם לא ראיתי כלום. בשלב זה, משום מה חשבו בקהל שתם המופע, או שכבר מיצו את הערב הארוך והתחילו לעזוב את המקום. הרבה "הזדהו" עם החלק של הבית וחתכו הביתה. המיצג היה מאחורי מסכים לבנים וגם בקצה האצטדיון, כך שבאזור היציעים (שלא היה באזור התקשורת והמצלמות) לא ראו כלום, גם בגלל הזווית וגם בגלל שהרבה אנשים קמו והסתירו. לבסוף היה איזה שהוא חלק של אקרובטיקה. אקרובטיקה זה תמיד יפה ומרשים בעיני, אין מה לעשות. קשה לפספס פה. אבל אני מצידי ציפיתי למעט יותר. זה ספורט שיכול להיות "וואו" גולת הכותרת של הערב, אך זה היה עוד מופע נחמד. כנ"ל לגבי לולייני הקרקס שעשו סלטות על הרתמה עם הכבלים. לסיכום, היה אירוע מרהיב ביופיו. ממש אחד המופעים היותר יפים שראיתי. לא הרבה זמן לפני כן הייתי באותו מקום במופע של דפש-מוד, ובכלל אין מה להשוות, את ההשקעה, ההוד וההדר שהיו לאירוע פתיחת משחקי המכבייה. בסיום האירוע יצא כל הקהל והספורטאים מן האצטדיון באותה תחושת היי. הספורטאים התרועעו עם הקהל, דיברו איתנו, החליפו חוויות והעניקו גם כל מיני מזכרות מארצותיהם. נקווה שחלקם יעלה ארצה, ואם לא, אז שנתראה במשחקי המכבייה ה-19. בהצלחה לכולם!