רשמים ממסע נפלא ב"כחול לבן"../images/Emo127.gif
7:00, נקודת היציאה "תגיד, פה זה הצעדה של מטה הרוב?" "כן". "איפה הרוב?" צעדת תומכי ההתנתקות נראתה בהתחלה קצת מאכזבת. מלבדי היה שם תום, המארגן, ובחורה בשם שחף שהגיעה עם הפיליפיני שלה. היא סיפרה שמישהו בשם יובל היה אמור להצטרף, אבל ברגע האחרון הוא הודיע שיש לו פטור מטעמי מצפון, אז הפיליפיני מחליף אותו. תום אמר שהוא קיבל רשימה ארוכה של משתתפים נוספים שאמורים להגיע. אחרי רבע שעה ביקשתי ממנו את הדף. היו שם שמות, מספרי טלפון, הכל. שאלתי את תום מאיפה הוא קיבל את הרשימה הזו. הוא אמר שהיא הועברה אליו מהסניף המקומי של מפלגת העבודה, אלה המתפקדים שלהם. המתפקדים של העבודה, כחכחתי קלות. אז אולי לא באמת כדאי שנחכה להם. יש לי הרגשה שהם לא יגיעו. 7:30, צעדים ראשונים שחף שאלה אם אני יכול לראות מה לא בסדר בשלט שלה. הסתבר שכבר חצי שעה היא לוחצת על on בשלט של המזגן, ועדיין חם. היא לא רגילה למצב הזה ועומדת לוותר על הצעדה. תום הציע שהצעדה תתנהל בתוך רכב. אני התנגדתי, אז ערכנו הצבעה והוא ניצח ברוב גדול, כי המתפקדים הפיקטיביים היו איתו. 9:00, זמן לבירור אידיאולוגי ברדיו דווח על נס שאירע בירושלים: חבלן משטרה בעל תואר פיקטיבי מאוניברסיטת לטביה הצליח לנטרל מטען-דמה שהניחו פעילי ימין. זה גרר אותנו לדיון על אודות המתנחלים, שאנחנו כל כך משתוקקים לחבק אותם בזמן הפינוי (כדי שלא יוכלו להשתמש בידיים להיאבק בשוטרים). שחף אומרת שהיא לא מבינה מה המתנחלים עושים כזה סיפור מהחממות שלהם. הנה, שכן שלה גידל במשך עשר שנים ירקות במקרר של הסופר שלו, וכשיום אחד באו פקחים וסגרו לו את העסק – הוא לא עשה מזה סיפור. תום שאל למה סגרו את העסק. שחף ענתה שגילו שהוא מוכר אלכוהול לקטינים. כנראה גם הוא היה מתנחל, אמר תום, זו עוד טעות שהם תמיד עושים; לערב ילדים בעניינים של אידיאולוגיה. המשכנו לשוחח על אודות הרגליהם המגונים של המתנחלים, שבסך הכל הם אנשים הגונים, מלח הארץ, הגם שהם חיות אדם. רק הפיליפיני לא תרם את חלקו לשיחה, אלא האזין ושתק. סוכן של השב"כ? 11:30, כביש גהה נורא רצינו לחסום את הכביש, אבל כולנו יחד לא הצלחנו לכסות את השוליים ולעבור את הפס הצהוב. ניסינו למצוא אלטרנטיבות. תום הציע שנקפוץ למיני-ישראל. אני חשבתי שאפשר לנסות לחסום מסילת רכבת. נערכה הצבעה. המתפקדים של העבודה שוב הוכיחו שאין להם אופי. 13:00, קריית-גת המחאה שלנו לא השיגה עד כה את ההד התקשורתי המקווה. מספר נהגים צפרו לנו לאות הזדהות, אבל בעיקר בגלל שנסענו לאט. הגענו למסקנה שאין ברירה, אנחנו חייבים להתבצר איפשהו. האופציה של כפר-מימון נפסלה על הסף; בשבוע שעבר נשלחו לשם פלוגות חיילים כדי לנקות את הלכלוך, וייתכן שהם לא השאירו מאחוריהם הרבה כפר-מימון. הפתרון נגלה לפתע לעינינו בדמות בולדוזר די-9 אכזרי, שמן הסתם היה בדרכו להרוס בתי פלשתינים שכל חטאם היה הימצאות במקום הלא נכון (קניון בנתניה) ובזמן הלא נכון (כשחגורת הנפץ התפוצצה). הנהג טען בתוקף שהוא בסך הכל טרקטוריסט שנוסע לעבד את אדמותיו, אך אנחנו עמדנו בגבורה מול התעמולה הפסיכולוגית שהפיץ. התקדמנו לעברו בשירה אדירה (הרמקולים ברכב שלנו היו ממש חזקים) והתבצרנו בתא הנהג. שלושה חיילים שעמדו בסמוך ניאותו לדרישתנו וכיתרו אותנו. 14:00, אי-שם בדרום פעולות המחאה שלנו התרחבו, אך לא גלשנו לאלימות. באופן תרבותי ביותר פניתי אל החיילים ודרשתי ששחף תפונה על ידי חיילת. "אני בכלל בחור", אמר שחף, "אבל גם חיילת זה בסדר". למשך כמה שעות נדמה היה שנקלענו למבוי סתום. המשא ומתן עם החיילים נכשל, כי הם כל הזמן חזרו על אותן מנטרות: "מה אתם רוצים מאתנו, אנחנו בסך הכל בדרך לבסיס, תנו לנו להגיע לשם בשקט". תום החליט לבצע פעולת הסחה: הוא הציע לאחד החיילים להצטרף אלינו לתפילת מנחה. "אבל אין כאן מניין", השיב לו אותו חייל, "וחוץ מזה, אתה בכלל ערבי". לא יאומן איך שהגזענות פשתה בצה"ל. 16:00, אותו אי-שם דווקא יכולנו להישאר שם עוד הרבה זמן. שום דבר לא היה שובר את הנחישות שלנו – לא החום, לא הזבובים, לא המוזיקה הערבית שתום שם ברדיו. למען המאבק הייתי מוכן להתגבר על הכל. אבל מה לעשות, שילמו לי רק על תשע שעות. אז הלכתי. 20:00, מפגש סיכום במסיבת העיתונאים ביקשנו להדגיש שבניגוד למתנחלים, אנחנו פעלנו באחריות ולא ריתקנו כוחות גדולים של משטרה. כולנו חזרנו בשלום, למעט הפיליפיני. הוא היה כל כך מזועזע לשמוע באחת השיחות שלנו שהתושבים בגוש קטיף משלמים לפועלים הזרים רק מאתיים חמישים ש"ח ליום, שהוא היה מוכרח לבדוק את זה בעצמו. עכשיו הוא שם בחממות, מאמין וזורע.
7:00, נקודת היציאה "תגיד, פה זה הצעדה של מטה הרוב?" "כן". "איפה הרוב?" צעדת תומכי ההתנתקות נראתה בהתחלה קצת מאכזבת. מלבדי היה שם תום, המארגן, ובחורה בשם שחף שהגיעה עם הפיליפיני שלה. היא סיפרה שמישהו בשם יובל היה אמור להצטרף, אבל ברגע האחרון הוא הודיע שיש לו פטור מטעמי מצפון, אז הפיליפיני מחליף אותו. תום אמר שהוא קיבל רשימה ארוכה של משתתפים נוספים שאמורים להגיע. אחרי רבע שעה ביקשתי ממנו את הדף. היו שם שמות, מספרי טלפון, הכל. שאלתי את תום מאיפה הוא קיבל את הרשימה הזו. הוא אמר שהיא הועברה אליו מהסניף המקומי של מפלגת העבודה, אלה המתפקדים שלהם. המתפקדים של העבודה, כחכחתי קלות. אז אולי לא באמת כדאי שנחכה להם. יש לי הרגשה שהם לא יגיעו. 7:30, צעדים ראשונים שחף שאלה אם אני יכול לראות מה לא בסדר בשלט שלה. הסתבר שכבר חצי שעה היא לוחצת על on בשלט של המזגן, ועדיין חם. היא לא רגילה למצב הזה ועומדת לוותר על הצעדה. תום הציע שהצעדה תתנהל בתוך רכב. אני התנגדתי, אז ערכנו הצבעה והוא ניצח ברוב גדול, כי המתפקדים הפיקטיביים היו איתו. 9:00, זמן לבירור אידיאולוגי ברדיו דווח על נס שאירע בירושלים: חבלן משטרה בעל תואר פיקטיבי מאוניברסיטת לטביה הצליח לנטרל מטען-דמה שהניחו פעילי ימין. זה גרר אותנו לדיון על אודות המתנחלים, שאנחנו כל כך משתוקקים לחבק אותם בזמן הפינוי (כדי שלא יוכלו להשתמש בידיים להיאבק בשוטרים). שחף אומרת שהיא לא מבינה מה המתנחלים עושים כזה סיפור מהחממות שלהם. הנה, שכן שלה גידל במשך עשר שנים ירקות במקרר של הסופר שלו, וכשיום אחד באו פקחים וסגרו לו את העסק – הוא לא עשה מזה סיפור. תום שאל למה סגרו את העסק. שחף ענתה שגילו שהוא מוכר אלכוהול לקטינים. כנראה גם הוא היה מתנחל, אמר תום, זו עוד טעות שהם תמיד עושים; לערב ילדים בעניינים של אידיאולוגיה. המשכנו לשוחח על אודות הרגליהם המגונים של המתנחלים, שבסך הכל הם אנשים הגונים, מלח הארץ, הגם שהם חיות אדם. רק הפיליפיני לא תרם את חלקו לשיחה, אלא האזין ושתק. סוכן של השב"כ? 11:30, כביש גהה נורא רצינו לחסום את הכביש, אבל כולנו יחד לא הצלחנו לכסות את השוליים ולעבור את הפס הצהוב. ניסינו למצוא אלטרנטיבות. תום הציע שנקפוץ למיני-ישראל. אני חשבתי שאפשר לנסות לחסום מסילת רכבת. נערכה הצבעה. המתפקדים של העבודה שוב הוכיחו שאין להם אופי. 13:00, קריית-גת המחאה שלנו לא השיגה עד כה את ההד התקשורתי המקווה. מספר נהגים צפרו לנו לאות הזדהות, אבל בעיקר בגלל שנסענו לאט. הגענו למסקנה שאין ברירה, אנחנו חייבים להתבצר איפשהו. האופציה של כפר-מימון נפסלה על הסף; בשבוע שעבר נשלחו לשם פלוגות חיילים כדי לנקות את הלכלוך, וייתכן שהם לא השאירו מאחוריהם הרבה כפר-מימון. הפתרון נגלה לפתע לעינינו בדמות בולדוזר די-9 אכזרי, שמן הסתם היה בדרכו להרוס בתי פלשתינים שכל חטאם היה הימצאות במקום הלא נכון (קניון בנתניה) ובזמן הלא נכון (כשחגורת הנפץ התפוצצה). הנהג טען בתוקף שהוא בסך הכל טרקטוריסט שנוסע לעבד את אדמותיו, אך אנחנו עמדנו בגבורה מול התעמולה הפסיכולוגית שהפיץ. התקדמנו לעברו בשירה אדירה (הרמקולים ברכב שלנו היו ממש חזקים) והתבצרנו בתא הנהג. שלושה חיילים שעמדו בסמוך ניאותו לדרישתנו וכיתרו אותנו. 14:00, אי-שם בדרום פעולות המחאה שלנו התרחבו, אך לא גלשנו לאלימות. באופן תרבותי ביותר פניתי אל החיילים ודרשתי ששחף תפונה על ידי חיילת. "אני בכלל בחור", אמר שחף, "אבל גם חיילת זה בסדר". למשך כמה שעות נדמה היה שנקלענו למבוי סתום. המשא ומתן עם החיילים נכשל, כי הם כל הזמן חזרו על אותן מנטרות: "מה אתם רוצים מאתנו, אנחנו בסך הכל בדרך לבסיס, תנו לנו להגיע לשם בשקט". תום החליט לבצע פעולת הסחה: הוא הציע לאחד החיילים להצטרף אלינו לתפילת מנחה. "אבל אין כאן מניין", השיב לו אותו חייל, "וחוץ מזה, אתה בכלל ערבי". לא יאומן איך שהגזענות פשתה בצה"ל. 16:00, אותו אי-שם דווקא יכולנו להישאר שם עוד הרבה זמן. שום דבר לא היה שובר את הנחישות שלנו – לא החום, לא הזבובים, לא המוזיקה הערבית שתום שם ברדיו. למען המאבק הייתי מוכן להתגבר על הכל. אבל מה לעשות, שילמו לי רק על תשע שעות. אז הלכתי. 20:00, מפגש סיכום במסיבת העיתונאים ביקשנו להדגיש שבניגוד למתנחלים, אנחנו פעלנו באחריות ולא ריתקנו כוחות גדולים של משטרה. כולנו חזרנו בשלום, למעט הפיליפיני. הוא היה כל כך מזועזע לשמוע באחת השיחות שלנו שהתושבים בגוש קטיף משלמים לפועלים הזרים רק מאתיים חמישים ש"ח ליום, שהוא היה מוכרח לבדוק את זה בעצמו. עכשיו הוא שם בחממות, מאמין וזורע.
