רשמים משלושה ימי עיון ב"יד ושם" ירושלים
נערכו שלושה ימי עיון, בהם השתתפות מעל ל-700 איש, רובם אנשי חינוך לא יהודים מרחבי העולם. בגלל אילוצי זמן, יכלתי להשתתף רק בשעות אחדות ביום ג' והיום, יום ה'. הכינוס היה מרתק, אינטליגנטי ביותר והאנשים שהשתתפו היו איכותיים, מן השורה הראשונה. בין הנואמים - מפקד חיל האוויר, שהציג סרטון ובו מטוסי חיל-האוויר ביום הזיכרון מלפני כמה שנים מעל מחנה אושוויץ, סרטון שגרם לאנשים להזיל דמעות, בגלל החוזק שלו (למרות שלא היה כלל סנטימנטלי, ואולי בגלל כך). נואם נוסף היה הצייר הנודע שמואל (סמואל) בק, שאת נאומו ליוו שקופיות של ציוריו. הוא צייר 32 דיוקנות בהשראת הילד המפורסם המרים את ידיו למעלה בעת הגירוש מהגיטו. אי-אפשר לתמצת כל מה שנאמר, לכן אוסיף משפטים אחדים, מאלו שהצלחתי לקלוט ורשמתי בחופזה: - פרופ' דוד בנקייר, מנהל מכון המחקר של יד-ושם - אומר כי היתה הוראה לגרמנים לשתוק ולא לדבר עם אף אחד על הגירוש ורצח היהודים. יחד עם זאת היה דרבון רב כי הדברים יצולמו ואף יתועדו, והסיבה לכך היתה לדורות הבאים. כלומר, כאשר מישהו שיקרא את המקרא (=תנ"ך + ב"ח) ו/או את שייקספיר ("שיילוק" לצורך העניין) וישאל לאן נעלמו היהודים, יאמרו לו כי היטלר החליט "לנקות" את השטח וכו' וכו'. זאת הסיבה לתיעוד הרב ולתכנית להקים מוזיאון של התרבות היהודית בפראג על-ידי הגרמנים דאז. - פרופ' סוזאן בנדיקט מהאונ' של דרום קרולינה (ארה"ב) מהפקולטה לרפואה דיברה על "ממצב של מטפל (רופא) למצב של הורג" (אאוטונסיה - "המתת "חסד" " [ועוד חסד כזה ואבדנו... אנני] ). זה נעשה בראש ובראשונה על-ידי דה-הומניזציה של כל העם היהודי ואימון הצוות "הרפואי" לחוסר-הערכה כלפי היהודים. נקודת ציון נוספת היתה שימת הדגש על הכלל (האוכלוסייה היהודית כגזע נחות) במקום על הפרט (כאדם שלם בפני עצמו, הנברא בצלם כמו כל אחד אחר). ועוד נקודה: היה מעין דרבון (אם כי לא היה חוק כתוב) - לעודד צוותים רפואיים להרוג כל מי שחלש, מפגר, חולה-נפש וכו' - בטוענה שהם מעמסה על החברה ועל כיס משלם המיסים. דרך-אגב, את הצוותים הללו בודדו ואסרו עליהם לדבר עם אנשים מן החוץ על מעשיהם, ובתמורה תגמלו אותם בהרבה גיבושים, פינוקים, מוסיקה והווי-חיים לכאורה שמח. גם הראו לנו צילומים של אנשי צוות שכאלה. - הצייר שמואל בק דיבר באופן נוגע ללב בליווי שקופיות מרגשות של ציוריו המעולים, כאשר הוא אומר כי במשך כ-60 שנה הציור מהווה עבורו מעין תרפיה לטראומה הנוראה שלו, אך לא רק זאת, אלא דרך ביטוי. הוא גם דיבר על-כך שלכל ניצול מתלווים המון רוחות רפאים "משם", והן גם עוברות לדור שאחריו... - הרב מלכיאור שהיה רבה של נורווגיה סיפר על כמות הכספים העצומה שהוציאו הגרמנים כדי לאתר את 2,300 היהודים שחיו בנורווגיה, ועברו באורכה ולרוחבה של המדינה, אשר הקילומטרג' שלה (לאורך) שווה לאורכה של אירופה כולה! עד כדי-כך הגרמנים היו חדורים ב"אידיאולוגיה" המעוותת שלהם. - אבנר שליו (כמו הרב מלכיאור) - הדגישו את חשיבות החינוך, כלומר לא רק "הפורנוגרפיה" (=תאי הגזים וכו') של השואה / הרוע, אלא החינוך ללמד את הדורות הבאים על מה היוו היהודים באירופה ואיך בתרבותם הם תרמו לאירופה של לפני השואה ואיך הם סייעו לאחר-מכן לבנות את מדינת-ישראל. - פרופ' חנה יבלונקה, גם היא הדגישה את דברי אבנר שליו והרב מלכיאור, ושוב אמרה כי היתה זו החלטת הניצולים - לא להתמקד בנקמה, אלא, להתמקד על בנייה מחודשת של משפחה ושל עם, ואכן רבים מאוד מהם בחרו, מהסיבה הזו, לעלות לארץ-ישראל, בה ראו את ביתם.
נערכו שלושה ימי עיון, בהם השתתפות מעל ל-700 איש, רובם אנשי חינוך לא יהודים מרחבי העולם. בגלל אילוצי זמן, יכלתי להשתתף רק בשעות אחדות ביום ג' והיום, יום ה'. הכינוס היה מרתק, אינטליגנטי ביותר והאנשים שהשתתפו היו איכותיים, מן השורה הראשונה. בין הנואמים - מפקד חיל האוויר, שהציג סרטון ובו מטוסי חיל-האוויר ביום הזיכרון מלפני כמה שנים מעל מחנה אושוויץ, סרטון שגרם לאנשים להזיל דמעות, בגלל החוזק שלו (למרות שלא היה כלל סנטימנטלי, ואולי בגלל כך). נואם נוסף היה הצייר הנודע שמואל (סמואל) בק, שאת נאומו ליוו שקופיות של ציוריו. הוא צייר 32 דיוקנות בהשראת הילד המפורסם המרים את ידיו למעלה בעת הגירוש מהגיטו. אי-אפשר לתמצת כל מה שנאמר, לכן אוסיף משפטים אחדים, מאלו שהצלחתי לקלוט ורשמתי בחופזה: - פרופ' דוד בנקייר, מנהל מכון המחקר של יד-ושם - אומר כי היתה הוראה לגרמנים לשתוק ולא לדבר עם אף אחד על הגירוש ורצח היהודים. יחד עם זאת היה דרבון רב כי הדברים יצולמו ואף יתועדו, והסיבה לכך היתה לדורות הבאים. כלומר, כאשר מישהו שיקרא את המקרא (=תנ"ך + ב"ח) ו/או את שייקספיר ("שיילוק" לצורך העניין) וישאל לאן נעלמו היהודים, יאמרו לו כי היטלר החליט "לנקות" את השטח וכו' וכו'. זאת הסיבה לתיעוד הרב ולתכנית להקים מוזיאון של התרבות היהודית בפראג על-ידי הגרמנים דאז. - פרופ' סוזאן בנדיקט מהאונ' של דרום קרולינה (ארה"ב) מהפקולטה לרפואה דיברה על "ממצב של מטפל (רופא) למצב של הורג" (אאוטונסיה - "המתת "חסד" " [ועוד חסד כזה ואבדנו... אנני] ). זה נעשה בראש ובראשונה על-ידי דה-הומניזציה של כל העם היהודי ואימון הצוות "הרפואי" לחוסר-הערכה כלפי היהודים. נקודת ציון נוספת היתה שימת הדגש על הכלל (האוכלוסייה היהודית כגזע נחות) במקום על הפרט (כאדם שלם בפני עצמו, הנברא בצלם כמו כל אחד אחר). ועוד נקודה: היה מעין דרבון (אם כי לא היה חוק כתוב) - לעודד צוותים רפואיים להרוג כל מי שחלש, מפגר, חולה-נפש וכו' - בטוענה שהם מעמסה על החברה ועל כיס משלם המיסים. דרך-אגב, את הצוותים הללו בודדו ואסרו עליהם לדבר עם אנשים מן החוץ על מעשיהם, ובתמורה תגמלו אותם בהרבה גיבושים, פינוקים, מוסיקה והווי-חיים לכאורה שמח. גם הראו לנו צילומים של אנשי צוות שכאלה. - הצייר שמואל בק דיבר באופן נוגע ללב בליווי שקופיות מרגשות של ציוריו המעולים, כאשר הוא אומר כי במשך כ-60 שנה הציור מהווה עבורו מעין תרפיה לטראומה הנוראה שלו, אך לא רק זאת, אלא דרך ביטוי. הוא גם דיבר על-כך שלכל ניצול מתלווים המון רוחות רפאים "משם", והן גם עוברות לדור שאחריו... - הרב מלכיאור שהיה רבה של נורווגיה סיפר על כמות הכספים העצומה שהוציאו הגרמנים כדי לאתר את 2,300 היהודים שחיו בנורווגיה, ועברו באורכה ולרוחבה של המדינה, אשר הקילומטרג' שלה (לאורך) שווה לאורכה של אירופה כולה! עד כדי-כך הגרמנים היו חדורים ב"אידיאולוגיה" המעוותת שלהם. - אבנר שליו (כמו הרב מלכיאור) - הדגישו את חשיבות החינוך, כלומר לא רק "הפורנוגרפיה" (=תאי הגזים וכו') של השואה / הרוע, אלא החינוך ללמד את הדורות הבאים על מה היוו היהודים באירופה ואיך בתרבותם הם תרמו לאירופה של לפני השואה ואיך הם סייעו לאחר-מכן לבנות את מדינת-ישראל. - פרופ' חנה יבלונקה, גם היא הדגישה את דברי אבנר שליו והרב מלכיאור, ושוב אמרה כי היתה זו החלטת הניצולים - לא להתמקד בנקמה, אלא, להתמקד על בנייה מחודשת של משפחה ושל עם, ואכן רבים מאוד מהם בחרו, מהסיבה הזו, לעלות לארץ-ישראל, בה ראו את ביתם.