רשמי הסשן הראשון שלי - איפה הוא באמת היה?
אתחיל בזה, שלמרות ההמלצות, לא עשינו שיחה ממוקדת לפני.
X שנים שאנחנו ביחד, אולי זה קשור.
כן קראנו ביחד, שוחחנו - בטח.
דברים שעברנו וראינו אמרתי: זה לא (וזה לא, וזה לא, וזה לא
)
אז הכיוון היה ברור.
אבל לא הייתה שיחה מדויקת, מכוונת לפעם הראשונה.
הוא בחר להתחיל ערב אחד.
כשהבנתי,
ביקשתי רק ש(נכון לכרגע) העיניים שלי יהיו תמיד מכוסות.
הוא חשב רגע,
וכשהוא אמר לי שאני יכולה ללכת להביא את הכיסוי לעיניים,
זה הכה בי (הממ.. לא ליטרלי):
זהו.
זה זה.
הוא נענה למה שהיה לי חשוב, כשולט.
וזה הציות הראשון שלי, גם אם פשוט, כשנשלטת.
קמתי. הבאתי. הגשתי.
הרגשתי מאד מגושמת ורובוטית.
שאריות מחשבות שאולי עוד היו -
פרחו ועפו.
בו זמנית הרגשתי גם הכי רחוק מרובוטית -
הבטן התהפכה לי לגמרי.
וכשהכיסוי היה עלי,
עלו לי דמעות בעיניים.
לרגע.
הנה.. מתגשם.
אחרי זה שיחקנו, והיה פשוט מעולה.
הייתה קשירה.
הייתה סטירה אחת בודקת, מגששת.
(מי, מי העלה את עניין הסטירות פה )
היו ליטופים, ליקוקים, לטיפות, מציצות, גירויים, נשיקות.
לא הכל זוכרת.
כן זוכרת שהיה לי חם כל כך,
בצורה שנראה לי שבחיים לא היה לי ככה חם. מה זה היה??
הרגשתי כמו תנור שמפיץ גלי חום,
ואשכרה הרגשתי את גלי החום יוצאים ממני.
ואני לא מדברת בכלל על כמה הייתי רטובה.
מדהים, אבל עד כאן.
כשסיימנו,
נשארנו הרבה זמן מחובקים.
בסוף גם דיברנו.
עלו רגשות ותהיות.
והלכנו לישון רגועים.
בחיי.
בבוקר למחרת כבר היה פחות פוצי מוצי.
אלי התלוותה כל הזמן תחושה של רצון לבכות.
באיזשהו שלב ממש הרגשתי גוש בבטן, בגרון, בכתפיים..
עבר לו יום, בערב דיבנו מלא, חבוקים - ובכיתי בזרועותיו.
עזר קצת.
הלכנו לישון.
קמנו בבוקר - שוב בכיתי. שוב עזר קצת. ממשיכים.
אני אוהבת לבכות כזה בכי- משחרר.
אז קמתי ובכיתי, הלכתי ובכיתי, נהגתי ובכיתי.
ככה, הבכי כבת לוויה ליומיים-שלושה.
ותוך כדי התחילו לצוף דברים.
וואי, וואי, וואי.
איזו הצפה.
בדיעבד - הסשן האמיתי היה עוד לפנינו.
לונה פארק של רגשות.
טרפת.
הדיבורים לא עזרו.
החיבוקים לא עזרו.
הבכי לא עזר.
הגושים לא נעלמו.
הסתובבתי סביב עצמי, וזה רק הלך והחמיר.
רגשות שעברתי דרכם הוקצנו בטירוף.
בערב שאחרי יומיים או שלושה,
ברגשות מאד סוערים,
שוב דיברנו.
פה כבר הייתה השתוללות מוחלטת שלי,
לקחתי משהו בינוני ביני ובין בן הזוג - ופשוט צללתי לתהום.
אוח - איזה כאב. איזה כאב.
זה הגיע לשלב שהרגשתי -
שאין,
אין יותר נמוך מזה.
התחלתי שוב לבכות,
והפעם בכי קורע לב ובטן.
בקושי נשמתי.
("בכיתי בכי שלא בכיתי שש שנים או יותר,
ואל הצער האחרון התמגנטו שבבי צער אחרים,
מוכרים וכאלה שאין להם שם" /מירה מגן, בשוכבי ובקומי, אישה)
לאט,
ממש לאט,
המרווחים בין הנשימות גדלו.
לאט,
ובעדינות,
הזדחל לו השקט אל הלב ואל שאר הגוף.
הנשימה נרגעה עוד יותר,
השרירים נרפו,
החיבוק נשאר.
ונשאר.
וואהו.
***
בשקט העדין והמופלא שאחרי הסערה המטורפת-מדהימה הזו,
(כן, מטורפת ומדהימה),
וגם לפני כן - חיפשתי שירים מתאימים.
לצערי לא מצאתי הרבה.
(ראיתי מה שיש כאן או בבלוגים).
נתקלתי בזה.
ונילי לגמרי,
אבל מתחבר לי לנקודה אחת על ציר החוויות:
נקודת העכשו.
(וזה בלי סתירה לשאר הנקודות על הציר. כי -
עדיין,
למרות,
ובגלל
ובזמנו -
כן,
ברור,
רוצה עוד.)
ועל התמונה אין מה לדבר.
שיעורים שלמדתי מהציפורים (1) / מיה טבת דיין
חָשַׁבְתִּי פַּעַם שֶׁיֵּשׁ לִחְיוֹת רַק כָּךְ: בְּכָל
הַיַּבָּשׁוֹת. בְּכָל מַעֲשֵׂי הָאַהֲבָה. בְּכָל הַחוֹשֶׁךְ.
בְּכָל הָאוֹר.
*
הַיּוֹם אֲנִי יוֹדַעַת: דַּי בְּאַגָּס אֶחָד.
בְּכַפּוֹת יָדֵיךָ.
בְּאוֹרוֹ הַכָּתוֹם שֶׁל הַנֵּר.
זה לך,
האיש שהולך איתי.
אתחיל בזה, שלמרות ההמלצות, לא עשינו שיחה ממוקדת לפני.
X שנים שאנחנו ביחד, אולי זה קשור.
כן קראנו ביחד, שוחחנו - בטח.
דברים שעברנו וראינו אמרתי: זה לא (וזה לא, וזה לא, וזה לא
)אז הכיוון היה ברור.
אבל לא הייתה שיחה מדויקת, מכוונת לפעם הראשונה.
הוא בחר להתחיל ערב אחד.
כשהבנתי,
ביקשתי רק ש(נכון לכרגע) העיניים שלי יהיו תמיד מכוסות.
הוא חשב רגע,
וכשהוא אמר לי שאני יכולה ללכת להביא את הכיסוי לעיניים,
זה הכה בי (הממ.. לא ליטרלי):
זהו.
זה זה.
הוא נענה למה שהיה לי חשוב, כשולט.
וזה הציות הראשון שלי, גם אם פשוט, כשנשלטת.
קמתי. הבאתי. הגשתי.
הרגשתי מאד מגושמת ורובוטית.
שאריות מחשבות שאולי עוד היו -
פרחו ועפו.
בו זמנית הרגשתי גם הכי רחוק מרובוטית -
הבטן התהפכה לי לגמרי.
וכשהכיסוי היה עלי,
עלו לי דמעות בעיניים.
לרגע.
הנה.. מתגשם.
אחרי זה שיחקנו, והיה פשוט מעולה.
הייתה קשירה.
הייתה סטירה אחת בודקת, מגששת.
(מי, מי העלה את עניין הסטירות פה
)היו ליטופים, ליקוקים, לטיפות, מציצות, גירויים, נשיקות.
לא הכל זוכרת.
כן זוכרת שהיה לי חם כל כך,
בצורה שנראה לי שבחיים לא היה לי ככה חם. מה זה היה??
הרגשתי כמו תנור שמפיץ גלי חום,
ואשכרה הרגשתי את גלי החום יוצאים ממני.
ואני לא מדברת בכלל על כמה הייתי רטובה.
מדהים, אבל עד כאן.
כשסיימנו,
נשארנו הרבה זמן מחובקים.
בסוף גם דיברנו.
עלו רגשות ותהיות.
והלכנו לישון רגועים.
בחיי.
בבוקר למחרת כבר היה פחות פוצי מוצי.
אלי התלוותה כל הזמן תחושה של רצון לבכות.
באיזשהו שלב ממש הרגשתי גוש בבטן, בגרון, בכתפיים..
עבר לו יום, בערב דיבנו מלא, חבוקים - ובכיתי בזרועותיו.
עזר קצת.
הלכנו לישון.
קמנו בבוקר - שוב בכיתי. שוב עזר קצת. ממשיכים.
אני אוהבת לבכות כזה בכי- משחרר.
אז קמתי ובכיתי, הלכתי ובכיתי, נהגתי ובכיתי.
ככה, הבכי כבת לוויה ליומיים-שלושה.
ותוך כדי התחילו לצוף דברים.
וואי, וואי, וואי.
איזו הצפה.
בדיעבד - הסשן האמיתי היה עוד לפנינו.
לונה פארק של רגשות.
טרפת.
הדיבורים לא עזרו.
החיבוקים לא עזרו.
הבכי לא עזר.
הגושים לא נעלמו.
הסתובבתי סביב עצמי, וזה רק הלך והחמיר.
רגשות שעברתי דרכם הוקצנו בטירוף.
בערב שאחרי יומיים או שלושה,
ברגשות מאד סוערים,
שוב דיברנו.
פה כבר הייתה השתוללות מוחלטת שלי,
לקחתי משהו בינוני ביני ובין בן הזוג - ופשוט צללתי לתהום.
אוח - איזה כאב. איזה כאב.
זה הגיע לשלב שהרגשתי -
שאין,
אין יותר נמוך מזה.
התחלתי שוב לבכות,
והפעם בכי קורע לב ובטן.
בקושי נשמתי.
("בכיתי בכי שלא בכיתי שש שנים או יותר,
ואל הצער האחרון התמגנטו שבבי צער אחרים,
מוכרים וכאלה שאין להם שם" /מירה מגן, בשוכבי ובקומי, אישה)
לאט,
ממש לאט,
המרווחים בין הנשימות גדלו.
לאט,
ובעדינות,
הזדחל לו השקט אל הלב ואל שאר הגוף.
הנשימה נרגעה עוד יותר,
השרירים נרפו,
החיבוק נשאר.
ונשאר.
וואהו.
***
בשקט העדין והמופלא שאחרי הסערה המטורפת-מדהימה הזו,
(כן, מטורפת ומדהימה),
וגם לפני כן - חיפשתי שירים מתאימים.
לצערי לא מצאתי הרבה.
(ראיתי מה שיש כאן או בבלוגים).
נתקלתי בזה.
ונילי לגמרי,
אבל מתחבר לי לנקודה אחת על ציר החוויות:
נקודת העכשו.
(וזה בלי סתירה לשאר הנקודות על הציר. כי -
עדיין,
למרות,
ובגלל
ובזמנו -
כן,
ברור,
רוצה עוד.)
ועל התמונה אין מה לדבר.
שיעורים שלמדתי מהציפורים (1) / מיה טבת דיין
חָשַׁבְתִּי פַּעַם שֶׁיֵּשׁ לִחְיוֹת רַק כָּךְ: בְּכָל
הַיַּבָּשׁוֹת. בְּכָל מַעֲשֵׂי הָאַהֲבָה. בְּכָל הַחוֹשֶׁךְ.
בְּכָל הָאוֹר.
*
הַיּוֹם אֲנִי יוֹדַעַת: דַּי בְּאַגָּס אֶחָד.
בְּכַפּוֹת יָדֵיךָ.
בְּאוֹרוֹ הַכָּתוֹם שֶׁל הַנֵּר.
זה לך,
האיש שהולך איתי.
