בקצרה--
--את התחושה שבארני ייצר gesamtkunstwerk יש לסייג בכך שהמדובר, בסופו של דבר, בעולם של גחמות נרקיסיסטיות (הוא מחייה בצורה כמעט מלאה את דמות הרב-אמן הגדול-מן-החיים, והתחפושות הדו-מיניות מסתירות רק בקושי, אם בכלל, מאצ'ואיזם ישן וחביב...). אם, בלשון אחר, המונח שהשתמשתי בו למעלה מתקשר אצל רבים בעיקר לוואגנר, יש כאן את הגראנדיוזיות הכוחנית של וואגנר, אבל בצורה פריבילגית ומעט מתפנקת. יש לי גם בעיות אחרות, אבל לא כאן המקום. ועם כל זאת--כפי שציינתי--בכל זאת מדובר, ללא ספק, באחד האמנים המרתקים של הזמן.
