שאלה "אישית" !!

[engel_j]

שאלה "אישית" !!

האם השתנה בכם משהו / הסתכלות אחרת על החיים,מציאות ..... לאחר השהות בפגיה ,ומה שכולנו עברנו כל ימי השהות בפגיה ההתפילות,החששות הפחד,התקוות,זוגיות,משפחה ,חברים,התינוק/ת להיום שלכל הפגים בבית ??

 

[אמא של נוריאל]

ההסתכלות על אמהות התחילה אחרת:

זאת התחלה ממקום מלא דאגות, שאלות שאולי אמהות אחרות לא מתלבטות בהם כמו האכלה או להוציא מהבית - אם כן? איך? לאן? אני היתי לחוצה מעניין המכות קור...זה בהחלט לא הליך נורמלי. עכשין אנחנו סביב עניין ההמוגלובין שמדאיג - וזה קצת מעבר ל´הילד שלי חולה´ (ואני לא מזלזלת בזה בכלל), אני גם לא חושבת שהילד שלי מיוחד, אבל כל אחת עומדת מול בעיות מיוחדות שלא עומדים מולם כשהילד בשל. יש פעמים שמכה בי באחת שממש בנס יש לי ילד. אם לא היתי הולכת לאותה ביקורת שכ"כ זילזלנו בה, או אם היתי באה כמה שעות מאוחר יותר...מפחיד.

 

[anat30g]

אימהות

מאחר והתאומים לא היו הילדים הראשונים שלי וכבר שהייתי בבית החולים על ילדה חולה (לא בפגיה, במחלקת ילדים)... את כל השינויים עברתי לפני כן... מה גם, שבגלל שההריון היה מראש הריון בסיכון - כי היו שני עוברים - ידעתי שיש אפשרות להגיע לפגיה, ולכן לא היה הלם מעצם המפגש עם הפגיה... גם אצלי דוד חי בנס - הוא נולד במצג רגלים - בלי נשימה... וחבל הטבור שלו היה קשור עם זה של אחיו - בשל שהייה בשק אחד ברחם... העניין הוא שהייתי כל כך חדורת אמונה שהכל יהיה בסדר, שממש לא קלטתי איזה נס יש לנו שהם נולדו בחיים... הידוק של חבל הטבור - ושניהם היו מתים ברחם... ובעצם זה מזל שהם נולדו לפני הזמן - כי אם היו עוד קצת ברחם הם היו עלולים למות... ומצד שני - טוב שלא גילו זאת קודם - כי אז היו מיילדים אותי בשבוע שלושים ומשכנו עד 35....

 

[m_katzmann]

האמונה שלך היא זו שהביאה את הנס

היי ענת, האמונה שלך - תרמה רבות לנס הרפואי. היית שלמה ובטוחה שהכל יהיה בסידר וזה היה המרשם הטוב ביותר שניתן היה לתת לך. את ההרגשה הזאת שידרת גם פנימה, לא נלחצת והתכווצת ואפשרת זרימה תקינה בחבל הטבור למרות שהיו לך סיבות טובות לחשוש. אין ספק שגם הנסיון הקודם שלך במחלקת ילדים תרם לא מעט. כנראה שזוהי בדיוק ההגדרה של אמא בשלה ומנוסה. מאיה

 

[אינה של יערה]

קודם כל מתפעלת מהנס שלי כל יום

רואה ילדה הולכת, מנסה לדבר ועושה בלגן במטבח - וחושבת שכל זה היה יכול להסתיים ביום ד´ ה-24.1.01 בחדר הניתוח בתל-השומר (ובעוד לא מעט הזדמנויות במהלך ההריון ואחרי הלידה). חוץ מזה, הגישה שלי היום היא שהחיים קצרים אז אין מה לבזבז אנרגיות יקרות על אנשים ומעשים שלא עוזרים לי. זה אולי נשמע אכזרי, אבל למדתי לקצץ מהחיים חברים שרק הכבידו ולא עזרו ולהגיד "לא" מנומס לפעילויות שאני לא ממש מעוניינית להשתתף בהן. הזוגיות - אני לא יודעת מה להגיד. שנינו לא בדיוק "אנחנו" בשנתיים האחרונות מאז נכנסתי להריון. העייפות הורגת כל חלקה טובה ובעלי נמצא בשלבים הסופיים של התואר כך שבין דו"חות מעבדה ולילות לבנים בגלל הילדה, יש מינימום אנרגיות לזוגיות. אבל היסודות טובים וכשקצת נירגע והילדה תישן בלילה, ולפני הילד הבא, בהחלט יהיו לנו ימים טובים.

 

[נועה בת]

לא חושבת שהפגיה השפיעה עלי

ולא היה שונה אם הייתי יולדת רגיל אני אמא היסטרית. מודה. כמעט שנתיים, ואני עדיין קמה בלילה לבדוק נשימה את זה ששרדו בפגיה-מודה לצוות הרפואי ולאלוהים בראשו

 

[אמא של יאיר]

קודם כל עברנו שינוי פורפורציות

כמו שקורה לכל אחד כשהוא מגיע לבית חולים כאשר פתאום נפגשים עם שגרה של חיים ומוות. עלינו זה נחת בפתאומיות לכן היה את ההלם של ההתחלה, אך די מהר אספנו את עצמינו, וסיגלנו חוסן כזה כמו רוב ההורים בפגיה, פתאום גם מגלים כוחות שלא היינו מודעים לקיומם. במבט לאחור זו תקופה שחישלה כל אחד מאיתנו באופן אישי וגם חיזקה את החברות והשותפות ביננו. בקטע ה"רוחני" (אני מקווה שזה לא ישמע פטאתי) הרגשנו דווקא יותר קרובים לאלוקים, התפללנו אליו המון, תפילות קטנות מהלב, בכל בוקר- שהכל יהיה בסדר, שהילדון עלה במשקל, שלא עשה בעיות. וכשהיתה התקדמות הרגשתי צורך להודות, איכשהו הרגשתי יותר מזוככת. ההשלכות על ההורות- עודף חששות ולחצים בכל שלב התפתחותי, ןלדעתי זה ימשך כך לפחות עד הדוקטורט (ליקויי למידה, יו נוו) אני אישית נפלתי בפח של ההסטריה סביב נושא האוכל שהפך אצלינו לאישיו. ועד היום משמש נגדי כנשק די מוצלח.