אני כל הזמן אומרת את זה כאן: המציאות מורכבת
בהחלט יכולים (וישנם) מצבים בהם הורים מתנגדים לטיפול נפשי המוצע לילד שלהם. זו יכולה להיות התנגדות לטיפול פסיכולוגי, טיפול תרופתי או אפילו לאשפוז. זכותם ותפקידם של הורים לקבל החלטות כאלה על ילדיהם, בדיוק כמו שתפקידם וזכותם לקבל אותן במישור הגופני. אסור לנו, אנשי המקצוע, לחשוב שאנחנו תמיד יודעים טוב יותר מההורים או צודקים כשהם טועים, וחשוב שנאפשר ביקורת וחשיבה מחודשת עלינו ועל ההחלטות שלנו.
אבל, וזה אבל גדול, ישנם מצבים בהם ההורות היא לא מספיק טובה, או אפילו מזניחה - וכתוצאה שלומו, בריאותו, רווחתו או התפתחותו התקינה של הילד נפגעים בצורה משמעותית. במקרים כאלה אנחנו יכולים לערב את רשויות הרווחה (פקידת סעד) ודרכן את החוק (ביהמ"ש) - ומשם ניתן לכפות, במידת הצורך, קבלת טיפול ואף אשפוז אם צריך.
זה מהלך קשה, שראשיתו ב'איום', דרך מציאת מסגרות טיפוליות מחזיקות יותר וסופו הקיצוני יכול להיות בהוצאת האפוטרופסות ואף המשמורת על הילד מידי ההורים לידי גורם אחר, כולל לידי המדינה ('קטין נזקק'). חשוב להגיד שגם למצבי הקיצון לא מגיעים בקלות, ושלהורה יש זכות להביא את קולו מול ביהמ"ש ושהנטייה היא כמה שיותר להימנע מצעדים כאלה, או לפחות לעשות אותם בהסכמה ובשיתוף פעולה עם ההורים.
זה לא מצב רצוי, זה לא מצב חיובי ולרוב יש לזה השלכות לא פשוטות על הקשר הטיפולי ועל הקשר בין ההורה והילד. אבל כשמגיעים למצב כזה- חשוב לדעת שהאלטרנטיבה קיימת.
[דוגמא ? הורים גרושים לילד שהתפרצויות הזעם שלו מביאות לסיכון עצמי וסיכון הסביבה, דוג' הדלקת דברים בבית או אלימות כלפי האדם השומר עליו. האב מסרב לתת את הטיפול התרופתי כשהילד נמצא אצלו, והאימא חסרת אונים מול שניהם. לבקשת האם ובתיאום איתה פנינו לרווחה וביקשנו התערבותם, כולל שקילה של הוצאת הילד מהבית לפנימייה טיפולית. אני לא יודעת איפה זה עומד עכשיו.]