לא כך הכוונה ר' אסף..
בס"ד יש מושג של איסור בעצם ויש איסור מכוח דין. למשל חמץ אינו איסור בעצם אבל נבלה היא איסור בעצם. אולי עוד דוגמא להמחיש: הגמ' בגיטין (ז', ע"א)אומרת שאין הקב"ה מביא תקלה אפילו לבהמתן של צדיקים, קו"ח לצדיקים עצמן והנה רואים שכמעט ר' חנינא בן גמליאל אכל אבר מן החי. מסביר תוס' שאמנם ר' ירמיה בר אבא אכל לפני הבדלה(פסחים קו, ע"ב) וכו' אבל אין דבר מגונה כל כך אכילה של היתר(שהרי מדובר שאכל מאכל המותר) בשעת איסור(לפני ההבדלה). עוד דבר: איסור הביטול הוא לא בדבר חיצוני אלא בגוף האיסור עצמו, כפי שציינתי, להוסיף כמות שיתבטל ב-60 או שיתבטל ברוב וכו'. בוא ראה נא את המקור לאיסור זה: הגמ' בחולין(צ"ח ע"ב) דנה בבישול הזרוע יחד עם איל הנזיר. הגם שמדובר שקרבן שלמים שנאכל לבעלים ואילו הזרוע נאכלת רק לכהנים(הזרוע אחת מ-כ"ד מתנות כהונה) אעפ"י שהזרוע נותנת טעם לאיל. ולמה באמת מותר? כי טעם הזרוע מתבטל בגוף האיל. והגמ' אומרת שזהו חידוש ויוצא מן הכלל. יש מח' ראשונים אם האיסור (שלא באיל-נזיר) הוא מדאורייתא או מדרבנן ואכמ"ל. עכ"פ לפי הראשונים שסוברים שאיסור ביטול איסור הוא מדרבנן, הטעם הוא כיוון שלא רצו חז"ל שילך כל אחד ומבטל איסורים. ומ"מ מודים שביבש ביבש הוא מהתורה כי הטעם נשאר משא"כ בבישול באיל נזיר מהתורה שהטעם מתבטל ברוב גוף האיל. יש נידון בפוסקים לענין ביטול זה בכמה נושאים: איסורי הנאה תרומה שנתערבה בשר וחלב (יש מתירין מעיקר הדין לבטל אל כדי לא לחלק אסרו) צמר ופשתים(לגבי איסור שעטנז) ועוד בכל אופן, כל נידון האיסור לבטל הוא רק בגוף הדבר: * כשני היתרים נתערבו כמו בשר וחלב או צמר ופשתים * שמותרת לשני אישים שונים כמו תרומה עם חולין * באיסור והיתר כמו נבלה עם שחוטה אבל אין נידון של ביטול איסור חיצוני כמו שרצית לטעון שהוצאת המים תתיר תחומין. . בברכה
