מכתב שכתב צבי המאירי - ניצול שואה
המתאר, לדעתי, את חשיבות המסע לפולין: צבי המאירי – מכתב לגיהינום אל קצין ה"אס אס" מפקדו לשעבר של מחנה ההשמדה אושוויץ : סוף סוף הגיע הזמן שתדע דברים אלה ממני, האסיר לשעבר 17724 מאושוויץ. זה אני, שהובלתי עם משפחתי כמו בהמות, בקרון של בהמות, בצפיפות שלא תתואר, שני ימים ולילות אל המחנה שלך. זה אני, שעבד בפרך שש עשרה שעות במכרה של מלח תמורת 160 גרם לחם וחצי ליטר נוזלים. קפצתי, רצתי והשתטחתי לפי הדרישה והשגיון של הקצין התורן שערך סלקציות לחיים או למוות מדי פעם. קנה המידה לחיים היה מרחק הקפיצה ומהירות הריצה. רציתי שתדע, שבת אחת מהמשלחת הנה נכדה שלי, של האסיר לשעבר באושוויץ. עברו מאז 42 שנים ואני כל הזמן לא יכולתי להתגבר על התחושה שייסרה אותי : למה לא התקוממתי? התביישתי בפני הבנים שלי וכמעט שלא סיפרתי להם את הקורות אותי שם, בפלנטה האחרת, מפני שנתתי שיובילנו כצאן לטבח. והנה דווקא הנכדים שלי (כולם תוצרת הארץ, אתה יודע) עזרו לי להבין. אני כן התקוממתי, כן לחמתי בכם, מפני שרצית שאמות שם, שתוכלו לפזר את האפר שלי יחד עם אפרם של המיליונים הרבים בשדות אושוויץ. אבל אני לא נכנעתי לכם ועכשיו יש המשך ויש עתיד. נכדתי עברה בשערים המקוללים של אושוויץ, נערה גאה, חברת המשלחת מישראל תחת דגל ישראל. ושם בגיא ההריגה שרו את ההמנון של מדינת ישראל. ובכן, לא הלכתי כצאן לטבח, אלא נאבקתי, מרדתי והמשכתי. על כך הייתה המלחמה בינינו ואני זה שניצחתיך. סמלי הניצחון שלי- נכדי. על החתום סבא של שגית מהמשלחת חבר קיבוץ בית השיטה
