שאלה בנושא הרגלי חיברות

[dory141]

שאלה בנושא הרגלי חיברות

צצה לי בראש היום (בדרך לעבודה שאלה בנוגע להרגלי חיברות. האם הרגלי החיברות שלכם בגיל צעיר (12-18 נניח) מכתיבים, במידת מה, את ההרגלים שלכם כיום? האם היו לכם חוגים ותחביבים בגיל בי"ס או שברחתם כמוני לעולם הפנטזיה (טלוויזיה, מחשבים וכדומה)? האם יש לכם חברים בקבוצה קטנה ואיכותית, הרבה או כמעט ולא? אשמח לתגובות ומאוחר יותר לחלוק גם מניסיוני האישי (אולי מחר, היום לא בטוח שיהיה לי זמן).

 

[היתקליף]

הקשר הוא לא השפעה אלא של התאמה

צורת החיברות בגיל צעיר נגזרת ממבנה האישיות, והוא לא משתנה בבגרות.
כך שילד שהוא מתבודד יחסית יגדל להיות מבוגר מתבודד יחסית, כי זו האישיות.
ילד שהיה חברותי יגדל להיות מבוגר חברותי לא כי החברותיות בגיל צעיר מרגילה אותו לרצות להיות עם אנשים, אלא כי אותה כימיה-ביולוגיה של המוח שהפעילה אותו בילדות, מפעילה אותו בבגרות.

 

[dory141]

בכל זאת אשתף אתכם

אני רוצה להבהיר שני דברים, קודם כל:
א. אני לא טיפוס שמכור לאומללות ולרחמים עצמיים. להיפך, אני טיפוס אופטימי וחיובי מאוד (עדויות אפשר לגבות מקרובי משפחה וחברים).
ב. אני לא מתגאה או מתבייש במי שאני, אני פשוט מנצל את הבמה לסוג של חשבון נפש והפקת לקחים.
באותם גילאים מדוברים, ספגתי השפלות והצקות מחברים לכיתה ולביה"ס. לא הייתה לי תודעה של "לעמוד על שלי" כמו היום. קיבלתי מהבית חינוך טוב מדי, כשתמיד ניסיתי להיות נחמד לאנשים ולפתור בעיות בדרכי נועם. ככל שעבר הזמן, גיליתי שלא תמיד אפשר.
אני חושב בדיעבד, שחלק מההסתגרות שלי בבית (לא מדויק, היו לי חברים ששיחקתי איתם כדורסל וכדורגל, או שראיתי איתם סרטים בקולנוע) נבעה מרצון ליצור סוג של חממה מסביבי. בדיוק כמו שאנשים הולכים לצבא וחותמים קבע, כדי "להגן על עצמם מהעולם האכזרי שבשוק האזרחי". בצבא נחשפתי יותר לפנים של האכזריות והברוטליות (או סתם וולגריות) של "הישראלי הממוצע". אני לא מדבר על הניסיון למעשי סדום באוהל בלינה בשטח (איימתי על זה שניסה שאוריד לו את היד ואמכור אותה בשוק האפור) , אלא גם בכלל על סוג של התמודדויות, שביה"ס והחיים בבית לא מכשירים אותך אליהן. דברים כמו להתמודד מול אדם בש"ג, שמתעקש להיכנס למרות שאין לו אישור מתאים.- או שחייל מילואים סוגר לך דלת אוטומטית על היד בבסיס.
מאז, הקפתי את עצמי בעוד 2 חממות. הראשונה היא האוניברסיטה, מקום שבו רכשתי השכלה אך לא נאלצתי להתמודד בו על תפקידים. לא היה מתח עצום - ונמדדתי, בדיוק כמו בביה"ס, רק באמצעות המבחנים והעבודות שהגשתי. השנייה היא העסק המשפחתי שבו אני עובד עם אבא שלי, מקום שבו אין לחיברות (חבר'ה כמו גם בנות המין היפה) אפשרות ביצועית.
בקיצור, כל מה שאני מנסה להגיד (למרות שלא אוכל להחזיר את הגלגל לאחור), זה שאם הייתי פוגש את עצמי בגיל 15 -18, למשל
, הייתי מייעץ לאותו נער להתנהג ולתכנן את מסלול חייו קצת אחרת.

 

[DogsPCI]

הלו, מה המצב?

האמת לא הבנתי מה היית מתכנן אחרת... בוא תסביר מה היית מייעץ לעצמך אם היית חוזר אחורה?
&nbsp
נשמע שמסלול החיים שלך היה מצויין, לימודים, צבא, לימודים אקדמאים, עבודה. מה הבעיה? אתה מתכוון שאתה לא מספיק ברברי? לצערינו בעיה בעולם שלנו, ואכן יש צורך גם לזה...
&nbsp
למזלך אתה לא בן 90, תרשם לחוג של איגרוף-תאילנדי, או MMA, או ג'ודו... ובמקביל תנדב במשמר-האזרחי, במשטרה, או במד"א, ותתחיל להכניס את עצמך לסיטואציות שדורשות ממך להתמודד עם מצבים קשים. כמובן עם הנחיה, ועם ליווי. וזה לא צחוק, שנה שנתיים כאלה, ואתה תהיה אחר לגמרי.
&nbsp
מבין אותך לחלוטין, לי העבודה עם הכלבים עשתה את זה, ואילצה אותי להתמודד עם סיטואציות לא פשוטות כלל שאתה חייב לתפקד בהן אחרת תהיה בעיה. ועדיין אומר שזה בכל פעם מפחיד מחדש, כיוון שאכן ישנה סכנה אמיתית...

 

[dory141]

לא הבנת אותי בכלל!

דיברתי רק במובן ההתנהגותי, שלא להיות "ילד טוב ירושלים". יותר ביטחון עצמי (בגיל צעיר, היום הביטחון שלי קצת יותר גבוה) בסיטואציות יומיומיות. ההמלצות שלך לגבי אגרוף תאילנדי, עבודה במשטרה ובמד"א וכל מיני דברים כאלה, הן לא בשבילי. אני ממש לא מחפש את הדברים האלה. אם קראת מה שכתבתי לאחת מהמגיבות, היום אני כבר שנתיים וחצי ומעלה (נטו נוריד חצי שעה בגלל פציעה קשה בכתף) אני מתאמן במכון כושר בדברים כמו פילאטיס ומתיחות. זה עושה לי טוב מאוד, מאתגר אותי ברמות שלא אתגרתי את עצמי בעבר ואני מרגיש טוב עם זה. מה שאני אומר באופן כללי (ובלי קשר אליי), שאנשים מהסוג שלי צריכים להיות יותר תחת זכוכית מגדלת כשהם במערכת החינוך. התלמיד אמור לצאת עם סט כלים , לא רק מחשבתי-תיאורטי. לא מספיק לדעת חשבון, אנגלית, פיסיקה ולשון. צריך גם לדעת דברים כמו: ניהול פיננסי, התנהלות מול רשויות חוק, התמודדות עם משבר רומנטי וכדומה. בבית הספר שלי, שקידש ציונים על מזבח הכל, לא הקדישו מספיק זמן לזה, מסיבות אלה ואחרות. בבית נתנו לי מה שיכלו , אבל לא בכל בית יש את זה.

 

[DogsPCI]

הלו, מה המצב?

ראשית יתכן מאוד שלא הבנתי אותך טוב, או בכלל אני לא מכיר אותך, רק מההודעה הזו .
&nbsp
ועם זאת, אני עדיין לא מבין למה אתה מתכוון באמירה - דיברתי רק במובן ההתנהגותי, שלא להיות "ילד טוב ירושלים".
&nbsp
אז כמה דברים:
&nbsp
שינוי התנהגותי אמור להגיע מתוך שינוי מחשבתי, או שינוי פנימי כל-שהו...
מה זאת אומרת לא להיות ילד טוב ירושלים? אתה לא מתכוון שהיית רוצה להיות אדם שלא מתחשב באחרים, ומבחינתך דואג לעצמך ולא משנה באיזה מחיר...
&nbsp
בטחון עצמי בסיטואציות יום-יומיות, ובכלל... יתכן ואתה מדבר על אסרטיביות, זה מה שאני מבין. ולשם כך יש צורך ללמוד את העניין. יש כאלה אולי שנולדים עם יכולת זו, אחרים לומדים זאת ביית, אחרים לומדים זאת בחיים, ואחרים לא לומדים זאת אף-פעם.
&nbsp
אז לשם בטחון עצמי ופיתוח אסרטיביות אתה חייב להתחיל להכנס ל"מצבי-אמת" שם אין לך את האפשרות "לברוח" - פיסית או מנטלית, אלא אתה חייב להתמודד עם מה שיש! אבל אתה גם צריך להצליח בהתמדדויות, וכן עדיף לעשות זאת בתוך מסגרת מלווה, ועם הנחיה.
למידת הגנה עצמית היא בלי קשר דבר טוב שגם מעלה את הבטחון העצמי, וכן התנדבות במד"א, משטרה, או צער-בעלי-חיים, או כל דבר שיהיה - בו אתה לוקח אחריות ומתמודד עד הסוף, לטוב או לרע, כי אין מישהו אחר - ואלץ אותך למצוא בעצמך את אותו הבטחון שאתה מחפש, גם אם בהתחלה תפעל מתוך חוסר-בטחון.
&nbsp
אסרטיביות ובטחון אוינן מוגבלים בזמן או מקום, ואם תלמד אותם במקום מסויים תוכל לקחת אותם איתך לכל מקום שתחפוץ.
&nbsp
אז אם יש לך פציעה, מאיפה אני אמור לדעת? בכל מקרה לא זה מה שמשנה, מה שמשנה זה להיכנס למצבים הדורשים התמודדות, ולהתמודד עם אתגרים כל יום! בלי דרך "לברוח" מהם - כי יש עליך אחריות וסומכים עליך .
&nbsp
ולסיום, כמובן זו הדעה שלעי והעצה שלי שלדעתי יכולה לעזור, תחליט אתה אם יש בה משהו שכדאי לך לקחת או שהכל קשקוש מוחלט .

 

[פורשת כנפיים10]

אני מתחברת אם מה שכתבת..

תראה אצלי השינוי היה בגיל 10-11 .
חוץ מזה שרוב הבעיות שלי בבית ספר היו עם המורים ולא עם התלמידים. אף פעם לא הייתי ילדת "כפות" או מוחרמת. באיזה שהוא שלב פשוט הפכתי ל"אויר".
לפני זה היו לי חברות. היו לי די הרבה חברות וחברים מהכיתה ובכלל. אף פעם לא אהבתי מסגרות יותר מדי , לא הייתי בצופים , בנוער העובד וכדומה. ניסיתי ולא התחברתי.
מה שהיה השינוי מבחינתי זה היה מין הבנה שאני טיפשה ועצלנית.
אסביר – אני דיסלקטית. קיבלתי אבחנה רשמית בגיל 12 בערך.
בגיל 10 כבר התאמצתי לעמוד בקצב של הכיתה.
אני זוכרת את הלחץ והתסכול של לנסות שוב ושוב ולא להצליח.
ואז בסוף המורה אומרת שזה באשמתי ושאם הייתי מנסה ממש הייתי מצליחה.
ואמרו לי את זה. יותר ממורה אחת. אז לא הייתה מודעות גדולה כל כך אז אני מניחה שזה קשור אבל לי זה עשה נורא.
אז הגעתי לגיל 12 שפופה לגמרי , כל ההתעסקות הזאת מילאה את כל מחשבותיי ולא השאירה לי מקום לשום דבר אחר. חברותיי התחילו להתעניין בבנים ובדברים של גיל הבגרות ואני לא. אז כל הקשרים שלי מחברותיי לאט לאט התנתק לחלוטין ומילדה עם חברות ועיסוקים הפכתי לילדה שמתחבאת בבית בעולם של ספרים, פנטזיה ומד"ב.
הביטחון העצמי שלי ירד , היו לי מחשבות אובדניות ובקיצור היה לי ממש רע. אני לא זוכרת אם החברות שלי ניסו לשמור איתי על קשר באותו זמן , אני רק זוכרת שהיה לי ממש רע עם עצמי.
גם אחרי האבחון לקח לי המון זמן להאמין בו ושאני לא טיפשה או עצלנית. הייתי צריכה להתאמץ כדי להישאר בקצב אחד עם הכיתה. הייתי בהמון שיעורים פרטיים אחרי הצהריים וחוץ מזה לא הכרתי כמעט אף אחד בתיכון ולא הצלחתי להתחבר ממש לאף אחד שם.
אם הייתי חוזרת על הילדה שהייתי הייתי ממליצה לה ללכת לטיפול רגשי במקביל לעזרה בפן הלימודי. אני חושבת שטיפול רגשי היה מאוד עוזר לי כי לקח לי הרבה מאוד שנים להבין ולהאמין שאני לא טיפשה ושיש לי יכולות. הייתי בחוגים וכאלה אבל מכיוון שהסתגרתי בתוך עצמי לא היה ממש קשר עם אנשים אחרים.
אני זוכרת שניסו ליצור איתי קשר , דיברו איתו , הזמינו אותי. לפחות בהתחלה. אני מאמינה שהתגובות שלי הן מה שבודדו אותי מהשאר.

 

[dory141]

קראתי את מה שכתבת

צר לי שהיה לך קשה , אבל יש לי כמה דברים להגיד:
א. אין אדם שלא קשה לו. גם לי היו בעיות מוטוריות איומות. השאלה היא האם ואיך מתגברים על הבעיות. אני מקווה שהיום מרבית הבעיות מאחורייך ושאין לך יותר קשיים מהסוג הזה. קצת מפחיד לחשוב שהיו לך מחשבות אובדניות בגיל הנעורים. לי מעולם לא היו, למזלי. מקסימום חשבתי להרוג מישהו אחר (ולמזלי, בניסיון הבודד שלי לעשות זאת נכשלתי כשזרקתי אבן על חבר לכיתה שירד לחיי ), לא את עצמי. סתם הייתי גורם צער לאנשים שאהבו אותי.
ב. מניסיון רב שנים (בייחוד בשנתיים האחרונות), הדרך הכי טובה להרפייה ושחרור מהבעיות הוא אימון גופני. לא חובה להרים משקולות ולרוץ מרתון, מספיק מתיחות ופילטיס , כמו שאני עושה בבריכת גורדון בת"א. שיהיה ברור- אני לא "דוחק את הבעיות הצידה" אלא מנסה להתמודד איתן כמיטב יכולתי, ולצד זאת הפעילות מחשלת אותי נפשית ופיסית להתמודד איתן. מומלץ מאוד להירשם לשם, או לכל מקום אחר שמאפשר פעילות גופנית מהסוג הזה. 2-3 פעמים בשבוע (כולל בערב, גם אנשים עובדים כמוני מצליחים להגיע) והחיים נראים אחרת. בהצלחה!

 

[פורשת כנפיים10]

תודה

אני מקבלת את מה שכתבת שלכל בנאדם קשה.
אני חושבת שחלק ממה שאנחנו נבדלים איש מרעו זה איך אנחנו מגיבים לקושי.
הדרך שלי הייתה להחליט שאם כולם אומרים משהו זה כנראה נכון וההגנה היחידה שלי הייתה להתסתגר בתוך עצמי.
לא דרך טובה במיוחד , אבל מה לעשות

מה גם שההתפתחות המינית שלי הגיעה מאוחר יחסית לבנות האחרות בכיתה (אני ממוצא אשכנזי) .
מחשבות אובדניות היו לי רק בגיל התבגרות וזה עבר עם הרבה תמיכה מהמשפחה וככל שהערכה העצמית שלי עלתה.
זה נכון מה שאתה אומר על זה שהתאבדות פוגעת באנשים שנשארים. זו הייתה הסיבה היחידה בזמנו שלא עשיתי את זה. כי אני ממש זוכרת את ההרגשה הזאת. של תסכול נוראי יום אחרי יום ובלי תקווה שזה ישתנה. זאת תחושה נוראית ואני לא מאחלת אותה לאף אחד.
לקח לי המון זמן להאמין ביכולות שלי ושאני חכמה. אבל אחרי תהליך ארוך של עבודה על עצמי זה הגיע.
עדיין קשה לי לשמוע או להגיב למחמאות.
איך באמת צריך להגיב למחמאות? אני ממש לא סגורה על זה

מה שרציתי לומר שאם אני מסתכלת אחורה בחיברות שהיה לי אם אנשים אחרים, מי שלקח צעד אחורה ראשון זאת אני. אני חושבת שלקחת אחריות על זה שאני (בגלל קושי להיפתח ופחד להיפגע) שידרתי/משדרת תחושה של "אל תיגע בי/אל תדבר אליי". לאחר שהגעתי לתובנה הזאת היה לי קל הרבה יותר לפנות לאנשים אחרים או להגיב כשמדברים אליי.
פעם היה לי קשה לעשות "סמול טוק" עם אנשים אקראיים (הקופאית בחנות, הפקידה בבנק וכדומה). או אנשים חדשים. היום כבר יותר קל לי אבל אם הייתי צריכה לחזור אחורה הייתי ממליצה לעצמי הצעיר ללכת לטיפול ולסדר את הקטע הרגשי במקביל לקטע הלימודי כי אני חושבת שזה מאוד היה יכול לעזור.

 

[dori78]

בעיניי זה עניין של החלטה.

אני מבינה כל מה שאתה מתאר, כולל ההתמודדויות עם מצבים שונים.

אני חושבת שההתמודדות הראשונה שלי היתה לענות לטלפון בבית.
זה קרה איפשהו בגיל 7, עד אז לא הסכמתי לענות. פחדתי שאני לא אכיר את מי שמתקשר, שאני אדבר עם מישהו זר ובגדול - שאני לא אדע מה לעשות ואיך לדבר. פחדתי שאם יקרה משהו - אני אנתק למתקשר המסתורי בפנים וההורים שלי יאלצו להסביר לחברים שלהם, שהבת שלהם קצת פסיכית. מן הסתם, בשלב כלשהו ההורים שלי לימדו אותי להתמודד עם זה.
היום הילדים רוצים לדבר בטלפון מגיל שנתיים בערך, הפחד הזה נראה להם הזוי.

הלכתי לחוגים, אבל לא הייתי מהילדות שרוקדות בלט, יותר בכיוון של חוג יצירה בחימר ושאר דברים מלכלכים.
קראתי המון, כשאני יודעת שהרבה מהחברות מביה"ס נפגשו אחה"צ ואני לא הייתי שם.
לפעמים כשהזמינו אותי, לא מצאתי עניין במשחקים שלהן.
הייתי בצופים עד סוף י"ב וגם הדרכתי שנתיים, אבל לא באמת הייתי חלק מה"חבר'ה".
התחלתי להרגיש "שונה" סביב כיתה ה' וזה לא עבר לי עד היום.

אבל כן היה לי צורך באינטראקציה עם בני גילי ועם הסובבים אותי באופן כללי.
סביב גיל 24-25 החלטתי שאי אפשר להמשיך ככה.
יצרתי קשר עם אנשים לשם האימון: הייתי מתחילה שיחות עם אנשים שלא הכרתי במכללה, רק כדי להתנסות במה שמכונה "סמול טוק". מתעניינת בעבודות שהם הכינו (בי"ס לעיצוב ואמנות, עבודות פיזיות, לא מאמרים) או מחמיאה למישהי על בגד שמצא חן בעיניי רק לשם האינטראקציה.

מצד אחד - זה הפחיד אותי, כי גם ככה הרגשתי "המוזרה הזאת".
מצד שני - מה כבר יקרה? יחשבו שוב שאני מוזרה? הם כבר ממילא חושבים את זה.
כבר כתבתי פה פעם, שהיתה מישהי שכינתה אותי בתקופה ההיא "ידידותית -יתר".
לא נראה לה הגיוני, שאני אדבר עם כל כך הרבה אנשים ואכיר את כולם.
אבל אני הייתי צריכה לפצות את עצמי על שנים של בידוד יחסי (היו לי 2-3 חברות) שלא מרצון, על חוסר יכולת לדבר עם אנשים שלא הכרתי וליצור היכרויות חדשות. אז התעלמתי מכל הכינויים והתאמנתי בלהתחבר.

בסוף זה עבד. זה לא היה קל, עד היום כשאני מגיעה למצב של היכרות חדשה אני חוזרת למקום של הילדה ההיא, זאת שפוחדת שיחשבו שהיא מוזרה. זה תופס אותי בדייטים ובריאיונות עבודה, אבל גם כשמציגים בפני מישהו חדש שמגיע למשרד שבו אני עובדת. אני משתדלת להדחיק את זה, להגיד לילדה ההיא:
"את בסדר גמור, את מוצלחת יותר ממה שנדמה לך ואת מסוגלת להתחבר עם מי שאת רוצה".
רוב הזמן זה עובד לי.

עניין של החלטה.

 

[DogsPCI]

 

[dory141]

אם שכחתי

תודה רבה לכל המשיבים והמשיבות. למדתי והשכלתי ממה שכתבת ואנסה ליישם כמיטב יכולתי. גמר חתימה טובה וצום קל!

 

[פרפרי אהבה]

האמת שאני מאוד השתניתי ונפתחתי

הייתי מאוד סגורה ולא מעיזה והרגשתי שבגלל שאני "לא מקובלת" לא שווה אפילו לנסות.
בתיכון מאוד נפתחתי לדברים בזכות המחנכת שלי בבית הספר שהשכילה לראות שאני זקוקה לעידוד ודחיפה בתחום ומאחת שהייתה יושבת בשקט בצד בביישנות-ערכתי את עיתון בית הספר, הייתי בכל מיני ועדות של אירועים ואלבום של סוף שנה.
נהייתי פעילה ונחשפתי לחוויות חדשות ולדברים חדשים.
&nbsp
זה מאוד תרם לי להיפתח לאנשים ולחוויות.
כיום אני לא מלאה בחברים אבל אלה שיש לי- הם כמו אחים/ות עבורי

 

[הקוסמת הורודה2]

בעיקרון אנשים מעיקים עלי ואני לא יכולה לסבול אותם יותר מידי

זמן אי לכך אני רב הזמן בוחרת להיות לבד. בנוסף אם אני לא סומכת על מישהי אני ארצה כמה
שפחות לשהות בחברתה ( כלומר לא אכפת לי מידי פעם אבל לא באופן יותר מידי קרוב ויומיומי).
אני מקווה להפטר קצת מהאלרגיה הזו ואולי לסבול אותם יותר.
יש אנשים שיש לי כימיה איתם מראש ואז אני יודעת שיהיה לי טוב איתם ויש כאילו שהם חצי חצי.
אני עדיין חושבת שאני צריכה לבלות יותר עם חברות ולמצוא איזון כי אני חושבת שאני בכוונה
בוחרת חברות שגרות רחוק כדי שלא יעיקו עלי יתר על המידה. אבל אין לי כוח לאינטרקציה יותר מידי
אינטנסיבית אם אני אמצא חברות שיתחשבו באופי שלי אני חושבת שתהיה יותר הרמוניה ביחסים
אז בגדול אני יכולה לפעמים להנות מאנשים אבל כשנשמר מרחק מסויים ולא חודרים יותר מידי לטריטוריה שלי
ומי שחודר.ת עדיף שאוכל לסמוך עליה ותכבד את הגבולות והאופי שלי

 

[מחפשת את האומץ]

מאוד מזדהה איתך

נראה לי זה אופייני לנו מזל דלי.
אגב, גם את לסבית?

 

[הקוסמת הורודה2]

כבר לא

ואני לא רואה עצמי בזוגיות מינית עם אישה רק אם זו זוגיות אמינית אבל בכללי מעדיפה בנים

 

[הקוסמת הורודה2]

נ.ב אני אגב מזל סרטן.

 

[מחפשת את האומץ]

אוקי

רק קבלי מחמאה:

להרבה סרטנים/יות שהכרתי ואני מכירה יש עיניים יפות.
אז אני בטוחה שגם לך:- P זה אופייני למזל שלכם

 

[הקוסמת הורודה2]

תודה רבה

 

[ga26]

אני מאוד השתניתי עם השנים

כילד הייתי ביישן מאוד ומופנם מאוד והיו לי מעט מאוד חברים (גם לא הייתי זקוק להרבה).
בתיכון היו לי יותר חברים ובכלל בגילאי העשרה שלי הייתי המון בחוץ משחק איתם ומבלה איתם.
הכי הרבה נפתחתי בצבא בסביבות גיל 25 (עתודאי). פשוט קיבלתי החלטה להפסיק עם הביישנות ועבדתי על עצמי ונפתחתי יותר לאנשים (בעיקר נשים). דיברתי עם נשים ברכבת ובאוטובוס ובצבא היו לי המון ידידות.
היום אני כמעט ולא באינטראקציה עם חברים ביחס לעבר (ככה זה כשיש אישה ותינוק בבית) וזה גם לא חסר לי (למרות כל העבודה במשך השנים - בבסיס שלי אני מסוגל ונהנה מאוד מהלבד)