על רגל וחצי
טוב, זה נושא שנכתבו עליו כבר המון המון מילים, אני מציע לך לחפש קצת ברשת.
בגדול, יש כמה יתרונות ברורים:
* חיבור רפואת הגוף והנפש - לכאורה, ברגע שרפואת הנפש תעבור לקופ"ח היא תוכל להיות אינטגרטיבית יותר עם רפואת הגוף, גם אם רק ברמה העקרונית, וזה מתקשר גם לנקודה הבאה, אבל לצורך העניין תחשבי על מצב שבו את הולכת למטפל נפשי והוא יכול לראות את התיק הרפואי שלך (או להפך, רופא המשפחה) ולחשוב על קשר בין דברים. (כמובן, שאותו עניין אפשר לציין כחסרון בכל הנוגע לפרטיות).
* הקטנת הסטיגמה - יש טענה שהמרפאות לבריאות הנפש מעודדות סטיגמה ואנשים נמנעים מהן בגלל זה, אבל אם אנשים יילכו לקופ"ח רגילה לקבל את הטיפול, זה לא יהיה ככה.
* קיצור תור ההמתנה - אם תפני היום לטיפול במרפאה של משרד הבריאות תיאלצי ככל הנראה להמתין כמה חודשים טובים, לפעמים יותר, עד שתתחילי טיפול. הרפורמה אמורה לפתור את זה, או לפחות לצמצם את זמן ההמתנה באופן משמעותי ע"י הגדלה של כוח האדם.
* פריסה רחבה בארץ - היום יש מרפאות ממשלתיות בפריסה מסוימת בארץ, יותר במרכז, פחות בפריפריה. יש ערים שאין בהן מרפאה. אם זה יהיה באחריות הקופות אז תהיה אפשרות לפריסה רחבה יותר (לפחות תיאורטית)
לגבי החסרונות:
* הנקודה העיקרית נוגעת למידת ההשקעה בטיפולים. כמו שציינה סנס9 מעלי, מדובר בשאלה של כסף. טיפול נפשי עולה כסף, זה ברור, והחשש הוא שקופות החולים ידאגו יותר לשורת הרווח וההפסד ופחות למתן הטיפול המתאים. כך, אנחנו עלולים לראות יותר פניה לטיפולים תרופתיים ופחות לפסיכותרפיה (מכל סוג שהוא, דינמית, CBT ועוד). לא שטיפול תרופתי זה רע, אבל לא תמיד זה הפתרון הכי נכון למטופל (ובטח שלא הבלעדי)
* הגבלה על כמות טיפולים - כיום אדם שמגיע למרפאה ציבורית רשאי לקבל טיפול של שנה לפחות ובהתאם לצורך לעתים אפילו יותר. אם מדובר על ילדים זה כולל גם מפגשי הדרכת הורים. ברפורמה תהיה הגבלה על כמות הטיפולים, בדיוק כמו שהיום יש הגבלה בקבלת טיפול ע"י הקופה. זה לא ממש ברור איך ומה, אבל לפי מה שהבנתי תהיה הגבלה די משמעותית על ה"מגעים" (ככה קוראים לזה. מגע יכול להיות פגישה עם רופא, עם אחות, עם פסיכולוג, וואטאבר). שמעתי דיווחים על משהו כמו 30 מגעים לשנה, אבל הפרטים לא חשובים. הנקודה היא שתהיה הגבלה שתפגע מאוד ביכולת לתת טיפול מתאים. נחשוב למשל על ילד שיהיה זכאי רק ל-30 מגעים, שכוללים טיפול לילד והדרכת הורים. זה כלום.
* הגבלה על קבלת טיפול ללא אבחנה פסיכיאטרית - היום, אדם שניגש למרפאה ציבורית יקבל טיפול גם ללא אבחנה פסיכיאטרית. נגיד שמישהי נפרדה מהחבר שלה ונכנסה למשבר בכל הנוגע ליחסים עם גברים בחייה, לדוגמה. או גבר שפוטר מעבודתו. נניח שהם לא עונים על הקריטריונים של ה-DSM לדכאון קליני, אז היום הם יקבלו טיפול אבל ברפורמה הם לא יקבלו טיפול.
* מקצועיות - יש הטוענים שקופות החולים לא יהיו מחויבות לשמירה על האיכות המקצועית ועל ההכשרה של המטפלים. היום סטודנטים לפסיכולוגיה קלינית ולעבודה סוציאלית מתנסים בעבודה במרפאות, וכמובן שהמתמחים בפסיכולוגיה מהווים אחוז ניכר מכוח העבודה שם וזה חלק משמעותי מההכשרה שלנו. האם קופות החולים ישקיעו את המשאבים הדרושים בהדרכת מתמחים? אף אחד לא מבטיח לנו את זה. האם קופות החולים לא יעדיפו לחסוך כסף ובמקום לשכור פסיכולוגים מומחים ישכרו מטפלים עם הכשרה מעוטה יותר? אין לדעת.
וכמובן שיש שאלה עקרונית ואידיאולוגית של אחריות המדינה וכל זה, אבל זה סיפור קצת אחר.