הדס-אנחנו לא מזלזלים בך
או בקשיים שעברת. אבל רגש קשה מאוד להסביר למי שלא חוה אותו. את מדברת על פחד, את מדברת על חשוב מה אחרים יגידו-אבל בדיוק מה שאת לא מבינה. כשיש דיכאון אין את כל הרגשות האלה מסביב. אין כעס, אין פחד, ואין מחשבה צלולה. דיכאון הוא הרגש הטוטאלי ביותר שחותי אי פעם. אין רגש שיכול לחיות לצידו. ומשתמשים בו הרבה יותר בחיי היום יום. דיכאון הוא לא כעס, לא עיפות לא יאוש. רק כשחווים אותו מבנים למה קוראים לו דיכאון. מכירה את המשחק הזה שבו מנסים לחבוט בפטיש כל אוגר שמציץ מחור? (אין לי שמץ איך קוראים לזה) אז זו ההרגשה-כאילו כל פעם שמבצבץ סימן לרגש כולשהו מישהו דופק לו מכה עם פטיש. כמו חור שחור. זה כמו להיות בבועה, כמו לראות הכל מרחוק ומאחורי מחסום.
את לא תביני למה אנשים מתאבדים-כי זה רחוק ממך, וטוב שכך.
אבל דיכאון מערפל הכל-גם את ההיגיון גם את האינקסטינקטים. זה כמו לנסות לחשוב בהילוך איטי. לא להבין לגמרי.
אני לא טובה במיחד בתיאורים-אני אצטט לך תיאור של יצורים ב"הארי פוטר" הסופרת כתבה אותם בהשראת תחושת הדיכאון שהיא חוותה:
Dementors are among the foulest creatures that walk this earth. They infest the darkest, filthiest places, they glory in decay and despair, they drain peace, hope, and happiness out of the air around them... Get too near a Dementor and every good feeling, every happy memory will be sucked out of you. If it can, the Dementor will feed on you long enough to reduce you to something like itself...soulless and evil. You will be left with nothing but the worst experiences of your life."