אי אפשר
השאלה 'האם ניתן לעשות פסיכדליה כיום' היא שאלה טובה ורלבנטית, בין היתר משום שהתשובה עליה מדגימה בדיוק מדוע לא ניתן להפריד את המוסיקה הפסיכדלית, מהתרבות ממנה באה. ג'ון סאבאג' שאל בדיוק את אותה שאלה, וענה עליה בשלילה - פחות או יותר. ניתוחו את הפסיכדליה מראה כיצד היא צמחה בתקופה של אופטימיות, של תקווה. התרבות הפסיכדלית כולה - האופנה, האמנות הפלסטית, המוסיקה וכן, גם הסמים - היתה חלק מתרבות צעירים שחשבו שהעולם הולך משתפר, הולך ונהיה טוב יותר - ושהם נמצאים בחיל החלוץ, אשר יביא את השינוי. לכן הפסיכדליה היתה תרבות שמחה, והאמנות שיצאה ממנה היתה חייכנית ואופטימית. (סאבאג' התייחס לפסיכדליה הבריטית, במיוחד. בארה"ב היה לפסיכדליה גוון אפל, במידה לא מעטה). כיום, לטענתו של סאבאג', צעירים הם ציניים ומדוכאים, ולכן אין פסיכדליה. ניתן לשחזר את המוטיבים המוסיקליים, את המקצבים, הכלים, המלודיות - אבל לא את המסר הפסיכדלי. וללא מסר זה - הוא ההקשר התרבותי - לא תתכן פסיכדליה כיום. אגב, זה נכון לגבי כל טרנד אמנותי שהוא - בציור, פיסול, אדריכלות ואפילו אופנה - אשר היה בעבר. אני משאירה את זה לאמנים שביניכם, להסביר. אגב ב': למרות הכל, סאבאג' משאיר את הדלת קצת פתוחה. לדבריו, שינוי חברתי - בעיקר כלכלי/פוליטי - יכול להצמיח דור אופטימי יותר, אשר מתוכו תבוא 'פסיכדליה' חדשה. לא כמו זאת של שנות השישים - אבל מעניינת בפני עצמה.