זו לא פסיכדליה, אך ללא ספק יש קו
ישר מהפסיכדליה, ל-DSOTM. בפשטות, אתה (וכולם) יכולים לראות את הקשר הישיר בין Astronomy Domine, נניח, לבין DSOTM. יתרה מזאת, הצליל הייחודי של הפלויד, הקיים עד היום - או ליתר דיוק עד The Division Bell היה קיים גם בראשיתה של הלהקה, כאשר עשו את Piper. זה לדעתי אחד הנושאים המרתקים ביותר לחקירה - והישג אמנותי משמעותי - אבל כרגע לא ארחיב על זה. שימוש באפקטים חלליים לא היה דווקא מרכיב הכרחי בפסיכדליה - הוא כן היה מרכיב מרכזי במוסיקה של הפלויד, עד DSOTM. זו שאלה מעניינת מדוע הם המשיכו את הקו הזה, שבארט התחיל בו - אולי כי חשבו שלבארט היה ה"מפתח" לכתיבת שירים, ולכן ניסו לחקות אותו? או בגלל שזיהו משמעויות עמוקות יותר בדימויים של גרמי השמיים (יש ללהקה שירים רבים מאוד המזכירים שמש, ירח, כוכבים וכו'). ככל הנראה, זה היה שילוב של שני הדברים. יתכן שאתה חושב על השימוש ב-Echo, שדווקא כן היה מסימני ההיכר של הפסיכדליה הבריטית בכלל, ושל הפלויד בפרט. רבות נכתב על השימוש של הפלויד במכונת ה-Echo. בארט היה בין הראשונים לאמץ את ה-Echorec מתוצרת בינסון, ולהעביר את הגיטרה שלו דרכה. גם לאחר עזיבתו, הלהקה המשיכה להשתמש במכשיר עוד כמה שנים, עד שעברו לסינתיסייזרים ומלוטרונים יותר מתוחכמים. ב-DSOTM הכלי האלקטרוני המרכזי הוא סינתיסיזר מסוג VCS3 - המודל החדיש ביותר באותה תקופה (היום הוא מוצג מוזיאוני, פשוטו כמשמעו - הוא הוצג בתערוכה בפריז, בשנה שעברה). בעקבות בארט, אימצו להקות בריטיות רבות את האפקט הנ"ל, והוא מופיע בשיר אחר שיר מהתקופה (ר' למטה). מעבר לכך, תרשה לי להציג מבט שונה על נושא הז'אנרים - מבט הקשור ישירות לתפישה שלי את הרוק בכלל: אנו מבחינים בז'אנרים ברוק לאו דווקא באמצעות הטכנולוגיה בה השתמשו, או אף המקצבים והמשקלות הטיפוסיים להם, אלא כתנועות אידאולוגיות, תרבותיות. ההקשר התרבותי בהם צמחו ז'אנרים וסגנונות, חשוב בהרבה מהניתוח המוסיקולוגי שלהם. זוהי התפישה (האנגלית-אמריקאית) עליה גדלתי, ועם חלוף השנים, אני גם מבינה יותר ויותר מדוע היא נכונה. נסה לראות את הפסיכדליה כך: גם אם אנו יכולים לזהות ביטויים מוסיקליים "פסיכדליים" מובהקים, כאלו ואחרים, חשיבותה האמיתית של הפסיכדליה היא כתנועה אמנותית-רעיונית וחברתית, שהביאה לפריצת דרך אמנותית משמעותית ברוק. זו הסיבה שהיא ממשיכה לרתק אוהדים ומבקרים גם היום, למרות שתקופת "שלטונה" היתה קצרה מאוד, וזו הסיבה שאנו יכולים לשים להקות השונות מאוד זו מזו תחת אותה מטרייה (קח, לדוגמא, את הג'פרסון אירפליין ואת הפלויד). (וכן, זו גם הסיבה שפרוג הושמץ כ"כ, אבל זה סיפור אחר). מהם מאפייניה של תנועה זו? מה היו המייצגים המובהקים של הז'אנר (על תתי-הז'אנר שבו)? על זה אני אצטרך לכתוב בהודעה נפרדת. אני מודעת לסיבות התרבותיות בשלן, בישראל, ניתן משקל רב יותר למוסיקולוגיה מאשר לאידאולוגיה; אולי אצליח לתקן במעט את המעוות (שאינו אשמתך, כמובן). ובחזרה לפלויד ול-DSOTM: הדבר היפה אצל הפלויד הוא שאנו יכולים לעקוב אחר ההתפתחות המוסיקלית שלהם, צעד אחר צעד, אלבום אחר אלבום. כמו כל האמנים הגדולים באמת, הם לא שקטו על שמריהם, וניסו כל הזמן לחפש דרכים חדשות לבטא את עצמם מוסיקלית ומילולית (לפחות עד DSOTM, ועד בכלל). זה מה שהפך אותם ללהקה גדולה (דבר שבמשך שנים התכחשתי לו, אני מודה). בתקופה שבה הוקלט DSOTM הפלויד כבר השאירו את הפסיכדליה מאחוריהם מזמן. הרעיונות החברתיים והאמנותיים שהפסיכדליה קידמה כבר לא היו בחזית הרוק (חלקם הופנמו, אחרים נדחו) והפלויד, כאמור, ניסו כל הזמן למצוא את הדבר הבא (ובנוסף הם התכחשו בפומבי לכל קשר עם פסיכדליה מאז אמצע 1968 בערך - אבל זה היה בעיקר מסיבות חוץ-מוסיקליות). DSOTM גם אינו פרוג, משום שהפלויד לא אימצו מעולם את האידאולוגיה של הפרוג (מלבד ריק רייט, בתקופה מסויימת, על פי דבריו). נהפוך הוא: הם שמרו על ראש פתוח וניסו כל מיני רעיונות "פרועים" (כגון היצירה Household objects ועוד). כך, למרות שאנו יכולים לראות את שורשי DSOTM ב-Piper והאלבומים שהיו אחריו, האלבום אינו חלק מאותה תפישת עולם מתוכה צמחה הפסיכדליה. לטעמי - ולטעמם של מבקרים חכמים ממני - הפלויד היו קרובים יותר בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים לרוק אמנותי, נסיוני, שהיה מנת חלקם של מעטים באותה תקופה. ושוב, "רוק אמנותי" אינה הגדרה ז'אנרית, אלא תרבותית. לעומת אחרים, הם הצליחו גם מסחרית. אולי כי נגעו ברוח הזמן, או בגלל המיתולוגיה שצמחה סביבם, או בגלל התוויות שהושמו עליהם ("ספייס רוק" "פרוג" וכד') שמשכו מאזינים שהכירו להקות אחרות באותה "קטגוריה". ואולי, בגלל שפשוט הם עשו מוסיקה טובה ונגישה.