ווטרס עזב את הלהקה באמצע שנות ה-80
אחרי שנים של מריבות בינו לבין האחרים. החל מאמצע שנות השבעים, ווטרס הלך ונהיה יותר דומיננטי בלהקה. מצד אחד, הוא אהב את זה (הם הקליטו שירים שלו ועשו מה שהוא אומר), מצד שני הוא התמרמר על כך (כי כל הנטל היה על כתפיו). בזמן הקלטת "החומה" בשנת 1979, ווטרס הביא לפיטוריו של ריק רייט מהלהקה ויחסיו עם שני הנותרים - גילמור ומייסון - הלכו והתדרדרו אף הם. במהלך הקלטות The Final Cut התדרדרו היחסים בין ווטרס לגילמור עד כדי כך, ששניהם הכריזו שהם לא יוכלו עוד לעבוד זה עם זה. ווטרס החליט לפרק את הלהקה, ופרש רשמית ממנה באמצע שנות השמונים, תוך הנחה שברגע שהוא יעזוב, הלהקה תתפרק, מכיוון ש"הלהקה זה אני". גילמור ומייסון חשבו אחרת, והודיעו לו בשנת 1987 שהם מוציאים אלבום תחת שם הלהקה, ויוצאים לסיבוב הופעות. ווטרס רתח ותבע אותם, אבל זה לא עזר לו. מייסון וגילמור שכרו את ריק רייט, הוציאו את Momentary Lapse of Reason ויצאו למסע הופעות ענק. ווטרס חדל לדבר עמם. הוא לא החליף מילה עם מייסון עד שנת 2002, אז התפייסו. עם גילמור הוא לא דיבר מאז 1987 ועד היום. ההצלחה של מסע ההופעות של הפלוידים בסוף שנות השמונים הכעיס ופגע מאוד בווטרס, במיוחד לנוכח הכשלוון היחסי של קריירת-הסולו שלו. המופע שהעלה בברלין, היה בין היתר נסיון להתחרות בהצלחה של הפלוידים האחרים. הוא השמיץ - ועדיין משמיץ - את The Division Bell, וסירב להצעתם של הפלוידים להצטרף אליהם לביצוע Dark Side of the Moon באולם ארל'ס קורט, כאשר הפלויד היו בסיבוב ההופעות של Pulse בשנת 1994. בקיצור: יש משקעים, והרבה.
