שאלה גסה למי שעובד בטיפול ישיר.

KFIRB

New member
שאלה גסה למי שעובד בטיפול ישיר.

האם תפקיד בטיפול ישיר מחייב הדרכה סדירה?

לטעמי כן. אפילו זה כתוב בסטנדרטים של משרד הבריאות לגבי מסגרות השיקום (לפי תפקיד והיקף משרה).

טיפול ישיר , עם כל הכבוד להדרכה הניתנת בהכשרה המעשית המתמקדת במיומנויות שיחה , מיומנויות התערבות, לא יכולה לכסות את מגוון הלקוחות המגיעים אלינו במגוון שירותים לטיפול ישיר (להבדיל מתפקידים מנהלתיים או ניהולים).

למה שאלה גסה?
כי בתוך עמי אני חי, ואני יודע שיש פער בין מה שמחייבים את השירותים, בין מה שמבטיחים בראיונות השונים לבין השטח , והדרכה היא דבר נחוץ, אני יכול להבין שהדרכה מידי פעם תתבטל או תתקצר, אבל כשזה קורה על בסיס קבוע, אני מתחיל לשאול שאלות, ואני בעבודתי מוצא את עצמי לא פעם נעזר בקולגות שגם הם חסרי הדרכה שהם לא בוותק משמעותי במקצוע ( שנה?), ובמקרה הגרוע והנפוץ יותר , אני ממש שואל את עצמי שאלות הדרכתיות , ומנסה למצוא מענה ממה שאני זוכר במה שנאמר בהדרכות בהכשרה המעשית... ומה ההגיון הישר היה אומר.

האבסורד הגדול שהמנהלת שלי היא גם המנהלת המקצועית, ומדריכה בעצמה סטודנטיות לע"ס שהן מקבלות הדרכה יותר סדירה ו... נעזרות בנו העובדים המקצועיים להדרכה נוספת. מכאן שיוצא שאני מסייע לסטודנטית בדברים שלי עצמי חסרים....

כשמשכללים את התנאים (שכבר כמה שרשורים אני רואה שמדברים עליהם), השחיקה, מצבי הקונפליקט שעימם עלינו להתמודד מול הלקוחות וכן מול הצוות (ובעיקר הנהלתו), ההדרכה היא המקום לבצע בו ויסות רגשי, לסייע לנו להשאיר את העבודה בעבודה, ולקבל כלים להתמודדות - אני תוהה האם אנחנו כפרופסיה מאופיינים כחדלי אישים?
אני נזכר עתה באח במיון פסיכיאטרי שהיה במקום ההכשרה שלי, שיצא לנו לשוחח בימי שביתת האחיות , ודיברנו על מצבי שני המקצועות- הוא הסביר שאנחנו כמקצוע במצב יותר בעייתי ממקצועו -הסיעוד. ויותר מכך, אמר ספק בצחוק, ספק ברצינות :"אני מקווה שלא תהיה אובד סוציאלי אלא עובד, ב ע' כי יצא לי לראות לא מעט אובדים סוציאלים בא'".

אני בעיקר שואל שאלות על תהליכים מקבילים: אם אני כעובד מקצועי לא יכול לפנות למנהלת שלי ולדרוש ממנה את הדבר שהיא מחוייבת לתת , גם מבחינה מוסרית (כי הבטיחה בתנאי המשרה), וגם מבחינה מקצועית (הכשרה המותאמת לשירות ), וגם מבחינת הסטדנרטים היבשים (של משהב"ר), ואני חושש לא מכך שתפטר אותי , אלא מתגובתה לדבריי (שהיא עצמה ממש לא יודעת לווסת את רגשותיה והיא עצמה מרבה לצעוק). מה אומר למטופל, ללקוח? איפה המודלינג שלי כלפי הלקוחות שלי? איך מחר אני יכול לדבר על מיצוי זכויות , כשאני לא יכול לעשות את זה בעצמי ? התהליך המקביל הוא בלתי נתפס, כי אנחנו מדוכאים ואמורים לתת שירות לציבור מוחלש ומדוכא איזה מין שירות אנו אמורים לתת?

מילא, המדינה המפגרת שלנו , ביחד עם האיגוד המעצבן שלנו, סגרו דיל עם ההסתדרות והאוצר - ניחא חתמו על הסכם שלא שווה את הדיו שעליו הודפס. ברור שהמדינה מפרה את ההסכם, עכשיו לא ברור לי מדוע אנחנו שותקים? מילא שלא משלמים לנו כמובטח בהסכם, אני תוהה למה בנוסף לזה, עלינו להתמודד עם מעסיקים גרועים שלא מכבדים את הצרכים המקצועים שלנו שבין היתר הכשרה, הדרכה היא בין הצרכים המיידים שלנו?

הכי מעצבן שמדובר באנשי מקצוע שבשל מזל , נמצאים בעמדה שדואגת לעצמם, אנשי מקצוע שהם עו"סים ברובם, שוכחים מהיכן הגיעו ויותר מכך שוכחים שהם בעמדה שבהם הם נמצאים לגמרי במקרה. זה מעצבן במיוחד שלעובדים אין יכולת לשנות במקצוע שהמילה שינוי היא המילה הכי חוזרת בו. אם אנחנו לא יכולים לשנות את המצב שלנו כיצד נוכל לשנות או לסייע בשינוי במצבים חברתיים- אישיים, משפחתיים, קהילתיים ?

וכאן אני רוצה לומר משהו חשוב - אני יודע שיש כאן בפורום מנהלי שירותים שמשקיעים ברווחת העובד מתוך תפיסה שהעובד הוא משאב ולא עבד, אני יודע שאותם מנהלים מעודדים את העובדים שלהם ללכת ללימודים גבוהים, להשתלמויות לימי עיון , פורומים, והם בעצמם מקימים פורומי הדרכה קבוצתיים פנימיים. אותם מנהלים למרות שעבדו בשירותים מופרטים עודדו את העובדים שלהם ללכת להפגנות בשביתה ועודדו אותם להיות חברים באיגוד. ההודעה לא מכוונת אליהם. ההודעה מכוונת לאותם אלו שחושבים שבשל הוותק שלהם מותר להם להתנהג בצורה בזיונית הן אישית והן מקצועית ולמנוע מהעובדים הסוציאלים לגשת להפגנות, מונעים מהם סמכויות ויחד עם זאת מצפים מהם לתת שירות ,ידע ומיומנויות שלא רק שלא נלמדות בשום אוניברסיטה אלא שלכל שירות יש את הייחודיות שלו, והציפייה לדעת את הדברים מבלי ללמדם או לשוחח עליהם היא מקוממת . אני לא אמור להיות קורא מחשבות של מישהו מצד אחד ומצד שני אני לא אמור לחשוש לשאול.
 
יש לי כמה מחשבות בנושא

קודם כל במישור הרעיוני אתה צודק לחלוטין. מצד שני בגדול זו תולדה של הפרטה והסרת האחריות ההדרגתית של המדינה מהדאגה לשכבות החלשות, ופחות קשור למנהלי המסגרות עצמם. בתקציב שמקבלים היום יזמים ועמותות כדי לתפעל את מערכות השיקום כנראה די קשה לנהל משהו סביר. גם המנהלים אגב מקבלים משכורות שאינן הולמות את גודל האחריות והעבודה שנדרשת מהם, מה שהרבה פעמים גורם לתחלופה גבוהה ועתודות ניהוליות לא איכותיות מספיק. חוץ מזה יש גם את ההפרדה המטומטמת בין טיפול לשיקום, בזכותה במערכות שיקום לא אמורים לספק טיפול ואז כמה הדרכה כבר צריך? אבל רגע לפני שאני אסתכסך פה עם כל מערכת השיקום נעבור רגע לרעיונות פרקטיים.
לבוא למנהלת הלא מווסתת שלך ממקום של עלבון וקיפוח כנראה יעורר אצלה בדיוק את מה שאתה חושש ממנו. מהמשפט וחצי שכתבת עליה היא נשמעת כמו אחת שתיקח את הדברים אישית כמכוונים נגדה. לכן קודם כל עם עצמך שב ותחשוב איך אתה מציג את הדברים מהמקום של הצרכים שלך באופן הכי רגוע ולא מאשים, זה מצריך לא מעט עבודה מוקדמת. דבר שני תנסה לחשוב אתה על פתרונות אפשריים. מה שלי עולה כרגע בראש זה לפנות למשל לאוניברסיטת בר אילן שיש להם מסלול של הכשרה להדרכת עובדים ולבקש דרכם הדרכה מאחד התלמידים שלהם. או אולי במערכת שלכם יש מישהו שהמנהלת תרצה "לגדל" בכך שנותנים לו/לה להדריך עובדים. סך הכל להדריך עובדים זה צ'ופר. אפשר גם לנסות לפנות למערכות הציבוריות באיזורכם - בתי חולים, מרפאות בריאות נפש וכדומה.
אבל שוב קודם כל אם אתה רוצה לנסות לגייס אותה לצדך, ואתה חייב אותה לצידך כדי לשנות משהו במערכת קודם כל זה עבודה פנימית, ולא לבוא ממקום מאשים, להשתדל גם לא לבוא ממקום כואב אלא ממקום נקי של צרכים מקצועיים.
בהצלחה!
 

KFIRB

New member
כמה הדרכה צריך בשיקום?

אז נכון שיש הפרדה בין טיפול לשיקום (זו הפרדה מבורכת אילו באמת הטיפול היה ניתן במרפאות .... או במסגרת הדיור נניח אבל במציאות זה לא קורה), זו הפרדה שקיימת ברוב העולם, רק שבכל העולם יש מערכת טיפולית טובה שלא זונחת את השיקום.

במערכי הדיור להבדיל ממערכי התעסוקה והפנאי, כל האחריות נופלת על מתאם הטיפול במסגרת בכל תחום שאת יכולה להעלות על דמיונך... ובהיעדר מערכת טיפול אז גם צריך לבצע את הטיפול התמיכתי לכל הפחות.
בדיור מתמודדים עם סיטואציות שברוב המקרים המטפל במרפאה לא יפגוש, אלא רק ישמע עליהם בדיעבד, הטיפול הוא מיידי ומצריך מענה עכשיו ולא בעוד שבוע כשיפגשו את מערכת הטיפול... המצחיק שכיום מערכת הטיפול נותנת לעובדיה המון הדרכות ולעתים על שום דבר . מערכת השיקום זה מאוד תלוי מנהל, יש מנהלים שמשקיעים בהדרכה פרטנית, קבוצתית, ואף דוחפים להגיע לפורומים איזורים , ויש מנהלים שחוששים למעמדם שנמנעים מאותם פורומים בדיוק (שאגב משרד הבריאות מנחה אותם). בדיור אנחנו מתמודדים עם חוסר המוטיבציה עם הבעיות היומיומיות ואפילו עם קושי בהחלטה לגבי המשך הדרך. בדיור בגלל ריבוי הגורמים שצריך לשמור עימם על קשר... על מתאם הטיפול האחריות לנהל את הטיפול ומצד שני לתת ללקוח את האפשרות להגשים את עצמו (עד כמה שניתן במגבלות הקיימות) לפי מודל ההחלמה.

לכל אלו נדרשת הדרכה. יש מקומות שנותנים הדרכה בהתאם לאחוזי המשרה, יש מקומות שההדרכה הקבוצתית נחשבת להדרכה ולכן נותנים הדרכה אחת לשבועיים שלושה... ואם יש צורך אז מקדימים אותה. אך בכל המקומות הרצינים יש הדרכה - ומערכת השיקום במקומות הטובים שלה יכולה להתגאות שהיא השירות הסוציאלי הכי מכשיר בשטח, הכי מדריך (וזאת כשמתייחסים לשירות המרפאתי-הטיפולי כשירות פסיכולוגי או פסיכוסוציאלי). כשמשווים את המערכים שקיימים במערכות הרבה יותר ותיקות ברווחה לעומת מערכת סל שיקום, מערכת סל שיקום ב12 שנים עשתה מה שהרבה מערכות רווחה אחרות לא עשו מקום המדינה.
 
דבריי הוצאו מהקשרם


הביקורת שלי היא לא על מערכת השיקום אלא על המערכת בכלל. מערכת הטיפול מבחינתי גרועה עוד יותר כיוון שהעובדים בה לרוב מתנערים מהאנשים הזקוקים להם יותר מכל. מי שסובל מהפרעות קשות מראש לא יקבל במערכת הזאת פסיכותרפיה, לכל היותר פגישה פעם ב... עם פסיכיאטר ו/או עובד שיקום.
וכשכתבתי "כמה הדרכה כבר צריך בשיקום" זה היה בציניות מתוך מקום שמתנגד מאוד לצמצום של התפיסה השיקומית לכדי משהו שרק נועד להתייחס למתמודדים כאובייקטים שיש לקדם לפי היעדים של סל שיקום, אבל בפועל הצמצום הזה הוא מה שקורה כתוצאה מההפרדה המיותרת בעיניי בין טיפול ושיקום. ולא, ההפרדה הזו אינה קיימת בכל מקום אחר, וגם במקומות האחרים אגב מצבם של המתמודדים והטיפול בהם לא להיט, ראה ערך ארה"ב. בסקנדינביה למשל ששם יש את ההתקדמות הכי גדולה בטיפול בנושא הזה (וכמעט בכל נושא חברתי אחר לצורך העניין) ההפרדה כמעט ואיננה קיימת כלל. רוב מנהלי מסגרות הדיור הם רופאים למשל. כמובן רופאים שעברו הכשרה בפסיכותרפיה :).
ועכשיו, בלי קשר לדיון האידיאולוגי אני עדיין מציעה לך לגשת למנהלת שלך מתוך מקום ענייני ומקצועי ולהציע לה הצעות איך ניתן לשפר את העבודה דרך מתן הדרכה מסודרת יותר.
 

KFIRB

New member
תודה על ההבהרה

ומתנצל אם לא הבנתי את דברייך...

אני שכחתי איפה את עובדת בשיקום או במרפאה.. בגלל זה התגובה שלי הייתה כזו....

אגב מעבר לדיון האידיאולוגי, אכן אפנה אליה.

הבעיה לדעתי בהפרדה המאוד מטומטמת הזו, היא גם המסר מהאנשים האלו , לא פעם שמעתי מצוות סמך טיפולי , מבקר אותנו שאסור שנתייחס לאנשים (אני בכוונה מתעקש לא להשתמש במילה מתמודדים שבחלקים שונים של הארץ, לא מבינים לעומק את המילה הזו, למשל אצלנו במסגרת קוראים להם מתמודדים כפוליטיקורט-למשל הגיעו אלינו סוקרי איכות, והצוות לא יכל להכיל את שני הדברים שהם גם מתמודדים וגם סוקרים וספרו לאנשים המתגוררים אצלנו שהם היו פעם מתמודדים), לא כאל רובוטים. אני יותר מחמיר בנושא הזה, ואסור שנתייחס לאנשים כאל חיות ונבצע שיטות התנהגויות שלא ממש מתאימות ליחס אנושי .

למשל משרד הבריאות בתוכו חלוק בעיקר בין המחוזות וגם בתוך המחוזות לגבי יישום החוק - עד כמה יש להפעיל החלמה? עד כמה יש להפעיל שיקום תפקודי בלבד? לא פעם, הבקרה בודקת דברים שייחודים לבתי"ח ולא למסגרות דיור שעלולות להיקרא רחמא ליצלן עצמאיות. בב"ש יש את הספליט הכי הפוך בין הטיפול לשיקום- הטיפול בזכות הרבה עבודה של השירות הסוציאלי בבי"ח ב"ש והעומדת בראשו, מקדים את השיקום בהרבה צעדים. מסגרות השיקום בעיר מנסים באופן גלוי ליישם החלמה, בעוד המשרד עצמו נתקע אי שם בשיקום. זה ייחודי לב"ש, שכן בערים אחרות במחוז , הדברים מקצינים יותר לשיקום.

במחוז מרכז יש דווקא התקדמות של המשרד לכיוון החלמה, ולכיוון הבחירה של הפונה לועדה, לכן במחוז זה יש יותר פתיחות למי שהועדה מראש הייתה סגורה בפניו. במחוז ת"א יש שיח מתמיד בין צרכי השירותים לצרכי הפונים למדיניות המשרד.

זה שסוקרי האיכות הגיעו רק עתה למחוז דרום, ובקרוב יגיעו לצפון, זה אומר המון לגבי הפתיחות של המחוזות ושל השירותים כלפי ביקורת פנימית. כלפי הלקוחות עצמם וקולם , וכן - זה שבמחוז דרום יש צרכנים נותני שירות רק בב"ש, זה אומר דרשני, הצרכנים נותני שירות נמצאים בב"ש הן בשל הקרבה הג"ג לביה"ח שמשלב אותם כיום בצוות כעמיתים מומחים, ביה"ס לשיקום בב"ש ומשרד הבריאות.

בחזון צריך שיהיו בכל הארץ, בכל העמותות והיזמים צנ"שים ואנשי מקצוע המתמודדים עם מגבלה פסיכיאטרית, ושירות שלא יעסיק אותם, יצטרך להסביר למשהב"ר מדוע, ולמשהב"ר תהיה הרשות לסגור שירותים כאלו. נכון- בואי לא נהיה צבועים, צנ"שים מאתגרים אותנו כצוות מקצועי, אנחנו צריכים להשקיע בהם המון אנרגיה, אבל הם יכולים להיות תורמים מניסיון, ולהיות עמיתים מומחים. לצערי אנחנו לא משתמשים בידע האישי שיש להם.

במציאות יותר קל להיות "פרו-שיקום" ולשכוח את רצונות הלקוח. במציאות עדיף שלא אנשי מקצוע מתמודדים ולא צנ"שים יהיו בצוות, כי זה יעשה לנו חיים קלים, אבל ברמה הרעיונית עדיף שהם כן יהיו שם ולו בשביל מתן התקווה למי שזקוק לה .
 

sher2004

New member
אני עובדת בבית אבות

ואני שותפה לתסכול שלך לגבי הדרכות, מצפים ממני לשוחח עם הדיירים אך לא מספקים הדרכה. גם כשעבדתי ברווחה ההדרכה שניתנה לי הייתה יותר משימתית.
 

KFIRB

New member
אני תוהה

שוב אם המקצוע מורכב ממי שעוסק בו או שהמקצוע מבנה את מי שעוסק בו?

ניקח דוגמא אחרת: שום פסיכולוג מתמחה או מומחה, ואפילו עו"ס מהמרפאה לא יסכימו לעבוד ללא הדרכה!!! בשירות הציבורי.

שום רופא כללי לא יבצע התערבויות של רופא פסיכיאטר או פנימיאי ללא התמחות או התייעצות במומחה.

רופאי משפחה בכל הקופות מקבלים הדרכה מעו"ס במהלך כל ההתמחות ובהמשך הכשרתם נפגשים אחת לחודש לפגישה שדומה להדרכה קבוצתית.


הפער המובנה במקצוע שלנו בין האקדמיה לשטח, בין השירותים השונים בשדה, הוא פער שאני אישית שואל על עצמי- האם היותי במקצוע מקרבן קשור להיותי בעל תכונות אופי קורבניות? אם אנחנו לא יודעים לדרוש את המגיע לנו, מדוע שאחרים יכבדו אותנו?

אני תוהה בעיקר כיצד מצפים מאיתנו לצאת לעתים במלחמות ומאבקים חוצי גבולות , כאשר לנו עצמנו את הכלים הבסיסים למקצועיות שלנו?

אתמול שוחחתי עם אחי על זה, הוא עובד טכני במפעל. הוא שאל מה הבעיה עם ההדרכה, מה התחלתי לעבוד ללא הדרכה? אמרתי שכן ויותר מכך, שבמקצוע מקובל לקבל הדרכה אחת לשבוע או שבועיים, אז הוא ענה שמה שמקובל לבין החיים האמיתים יש פער. אני מתקשה לקבל אמירה כזו, במיוחד שאני יודע, מכיר ומבין שיש שירותים שמקפידים על קיום הדרכות לצוות ובמיוחד לעובדים חדשים.

נורא קל, לומר זה השטח , או שתתמודד עם מה שיש או שתלחם על הזכויות. נורא קשה ליישם את שניהם.

עצוב לי שאנחנו מסכימים שירקו עלינו ונאמר לכולם שזה גשם. בתי האבות שייכים חלקם לרווחה וחלקם למשרד הבריאות, וכידוע לכל שירות יש סטנדרטים אחרים, כמו שלא נאפשר לרופא לעבוד ללא גישה לציוד בדיקה, או ביצוע בדיקות עזר, או סטירליזציה, כך אנחנו נמצאים במצב בעייתי שאנחנו מסכימים לעבוד בכל מחיר כלכלי והכשרתי.
 

ספטימה

New member
זו ביצה ותרנגולת

ולא יודעת מה בא קודם.
גם אנחנו לא מספיק מעריכים את העבודה המקצועית שלנו ולא דורשים את מה שדרוש לנו לשם כך. וגם מנהלי השירותים לא ממש מבינים מה העבודה שלנו ולמה היא חשובה להם. כבר יצא לי לפגוש מנהלים שמחפשים עו"ס, לא משנה להם רמת המקצועיות וכו', הם רק צריכים לסמן וי כלפי משרד הרווחה שהם מעסיקים עו"ס. ואם זה היחס שלהם, אז למה להם לשלם הדרכה, לתת תנאים סוציאלים וכו' אם גם ככה הם מעסיקים רק משום חובה?

אני חושבת שזה כבר משהו שהוא מעבר לכל עו"ס באופן פרטי. צריך שינוי מלמעלה. מהאיגוד ומהממשלה. ופה אני מיואשת
 

KFIRB

New member
מספרים את הבדיחה הידועה על ב"ש

שב"ש היא לא טיפולית
שב"ש היא בעיקר קהילתית

ועוד כהנא שמועות ששמעתי שמספרים על המחלקה בב"ש.

אך כמדומני שזו המחלקה היחידה בארץ לעבודה סוציאלית שמתעסקת בעבודה קהילתית בתוך האיגוד ובתוך המקצוע. [יש כמה הישגים לא מבוטלים בנושא).


לומר את האמת?
לא קל למי שבוחר לעבוד קהילתית עם העובדים הסוציאלים בדומה למי שבוחר להעביר הרצאה למורים...
אנחנו אוכלוסיה חלשה ויתרה מזו אוכלוסיה שלא מאמינה בעצמה.

תחשבו שראש המגמה הקהילתית במחלקה צריך להפעיל פרקטיקות מול סטודנטים במ"א מול עו"סים בדיוק באותו אופן שעובדים קהילתיים פועלים בשכונות הכי מוחלשות .

ולצערינו האיגוד תומך ולא תומך באותה נשימה...
 

ספטימה

New member
אני שותפה לתסכול. אני עובדת באגף רווחה

ומקבלת הדרכה סדירה בסה"כ. לפעמים יש ביטולים מצידי ומצד המדריכה,אבל זה בסדר. אני מרגישה חופשי לבוא ולהתייעץ גם שלא בזמני ההדרכה אז זה מתקזז.
מה שכן, ההדרכה מאוד ממוקדת ו"טכנית". מצד אחד, אין מצב שאני באה בשאלה או בעיה ואין לה פיתרון. מצד שני, אין דיבור על תהליכים טיפוליים, על מה זה מעורר אצלי, איך אני מרגישה בתוך כל הסערה... זה חסר לי. ולרוב אני עושה את זה לבד, אבל זה לא מספיק.
יותר מזה, אני מאוד הייתי רוצה להתפתח בכיוון הטיפולי - קבוצות או פרטני. ולתחושתי, אין לי מספיק ברכת הדרך מצד ר"צ. לא נראה לי שיש מצב להדרכה חיצונית בנושא, וגם אין כל כך דחיפה להשקיע בזה זמן ומשאבים. אני מוצפת במשפחות, והן ממשיכות לזרום...
 
למעלה