דילמה שנתקלים בה תמיד
שעובדים במערכת גדולה. רק לאחרונה הביע בג"ץ עמדה ערכית בעניין בנושא אפריים ארליך אשר חשף שחיתויות במשטרה (שגרמו אף להתפטרות המפכל) ואשר קידומו עוכב כתוצאה מכך (לטענתו). הנה
כתבה בארץ והנה
פסק הדין העצמו. http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/999400.html http://elyon1.court.gov.il/files/08/880/007/t06/08007880.t06.htm העצוב לדעתי בפסק דינו הינו השורות הבאות אשר למעשה מחנך עובדים להיות נאמנים למערכת, על כלל הפגמים בה, ולא לנסות לתקן אותה. כולנו מכירים את ההצעות האלטרנטיביות של השופטים כיצד לתקן, מתוך המערכת עצמה, ואת חוסר היעילות שבהם. תקראו ותשפטו בעצמכם: ט"ו. (1) מה עומד מנגד, וגם בו אין להקל ראש? העותר אינו קצין שיגרתי, לטוב ולמוטב. לטוב – כי הוא ממלא תפקידיו במקצועיות ובחריצות והישגיו מוערכים. ואולם, יש גם פן נוסף: הוא לא הלך בהתנהלותו בדרכים הרגילות, ולכך נדרשת המשטרה בעמדתה. נאחז את השור בקרניו: העותר נקט בעבודתו גם בדרכי תקשור לא שיגרתיות ונתפס כמקושר עם גורמים שמחוץ למשטרה, וגם כמי ש"אינו עושה חשבון" לגבי מפקדיו, לרבות באופן בוטה. הדעת נותנת, כי במישור הקונקרטי היתה השלכה מערכתית ל"פנים חיצוניים" אלה. ארגונים היררכיים אינם בנויים לעכל בתוכם מי שהולך בתלמים לא שיגרתיים. מפקדים צריכים להיות מלאכי השרת כדי לקבל זאת כמובן מאליו, ובני אדם –כולנו – אינם מלאכי השרת. הדעת נותנת כי על חלק מאלה ראוי העותר לשבח מהותי. האם היו הדברים הנחוצים נעשים אילולא הלך לתקשורת בפרשת פריניאן? שאלה טובה, ויתכן שהתשובה אינה חיובית, וכבר אמרה ועדת זיילר את אשר אמרה, ואנו מה נענה אחריה, ואולם על דרך הכלל - אולי ראיה לכך היא השיחה בין העותר למפכ"ל שהובאה מעלה – קשה מאוד להשיג את האיזון הנכון בין פעולה סדורה בתוך המערכות הרלבנטיות לבין האינטרס הציבורי בחשיפה. כל אדם הגון מבין, כי "התוקעים בחצוצרה" אינם חביבים במיוחד על ארגוניהם, גם אם הם חביבים על הציבור הרחב. יש לעודדם, וכן עשה המחוקק בחקקו את חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין) תשנ"ז-1997. הסעיף המהותי העיקרי בתיק זה הוא סעיף 2 לפיו "לא יפגע מעביד בתנאי עבודתו של עובד ולא יפטרו בשל כך שהגיש תלונה נגד מעבידו או נגד עובד אחר של אותו מעביד, או שסייע לעובד אחר בקשר להגשת תלונה כאמור". חוק זה מטיל על המעביד את חובת ההוכחה שלא פגע בתנאי עבודתו של העובד (סעיף 3א). אנו מזכירים חוק זה מבלי להידרש להיקף תחולתו, וכבר ציינה השופטת פרוקצ'יה בבג"צ 6840/01 פלצמן נ' ראש המטה הכללי (לא פורסם), בין השאר לעניין זה, כי "הסדרים סטטוטוריים אלה אמנם אינם חלים כלשונם על מערכות ההעסקה המיוחדות כמו הצבא והמשטרה, אולם הם בודאי משפיעים השפעה ישירה על דרך ההסתכלות המשפטית על פעולת הרשות הציבורית במניעת קידומו של חייל בשירות קבע ושחרורו הכפוי מצה"ל בתוך פרק זמן קצר יחסית לאחר שהגיש תלונה כנגד מפקדו בגין התנהגות מפקדו בגין התנהגות בלתי הולמת בתפקידו". בענייננו כמובן אין מדובר בשחרור כפוי. ועוד, כבר נדרשה השופטת שטרסברג-כהן בבג"צ 1284/99 פלונית נ' ראש המטה הכללי, פ"ד נג(2) 62, 76 – אמנם בנסיבות שונות – ליחס שבין רב-שיח ציבורי לבין פעולה שעניינה גיוס דעת הקהל. (2) עניין זה כולו עדין הוא ביותר מטבעו, והרי רחוקים אנו מתמיכה בסתימת פיות או בטאטוא אל מתחת לשטיח; ואולם המתחם או המרווח שבין "קבלת הדין" גם כשהבטן מתפוצצת מזעף, דבר שאינו רצוי, לבין מעבר הישר להטחה פומבית שאינו רצוי אף הוא – גדול הוא, ולחצייתו נתכנו דרכים שונות, ובמהלכן אבני דרך. האם היושר והיושרה גם יכולים להיות רישיון לחריגות משורת השכל הישר הסדור מתוך הרצון לעודד את חושפי השחיתויות? למשל, האם אין על הקובל לפנות תחילה לגורמים האחראיים במערכת בה הוא פועל בטרם יפנה אל התקשורת ואל חברי הכנסת? ולמצער, האם עליו לאתר אותם גורמים שהדעת נותנת כי מתוקף תפקידם, לפחות, האינטרס שלהם להילחם בשחיתות הוא משותף וטבוע – כך, למשל, יועצים משפטיים, מבקרי פנים, וכיוצא בזה. לא אחת מגיעים ליועץ המשפטי לממשלה גורמים ממשרדי ממשלה, רשויות סטטוטוריות או חברות ממשלתיות המעוניינים לחשוף שחיתות בלא ששמם ייחשף - למצער בשלב ראשוני, והתלונות מטופלות באורח רלבנטי, וכמובן בהמשך יידרשו לעתים בחקירות משטרה או יידרש לכך מבקר המדינה. היציאה לתקשורת ולגורמים ציבוריים או פוליטיים צריכה כמובן להיות חריגה, כאשר מאמין הגורם המתלונן כי כלתה הרעה ואין אוזן שומעת. אין בדעתי לומר כאן דבר קונקרטי ספציפי הקשור לעותר, ואזכיר שוב כי כבר אמרה ועדת זילר את שאמרה כמובא מעלה, אלא להידרש להיבט מערכתי; בקוים רחבים, זכאי ואף חייב אדם לנסות לחשוף דברים בלתי תקינים בעיניו, לא כל שכן שחיתות; אך זכאית המערכת כי יפתח בכך בתוכה, בפני הממונים או גורמי הייעוץ המשפטי והביקורת, ראו לעניין זה דברי השופטת שטרסברג-כהן בבג"צ 1284/99 פלונית נ' ראש המטה הכללי הנזכר, וכן דברי השופט לוי בבג"צ 5699/07 פלונית ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' (לא פורסם) (פסקאות 64 ואילך).
