פשטני משהו.
בהכללה גסה, כל אדם אוהב את עצמו. לפיכך כשאדם פוגע בעצמו בטווח הארוך למען תועלת בטווח הקצר או להיפך, הוא עדיין עושה את זה מתוך אהבה עצמית
ניתן להניח שגם אדם ששונא את עצמו עושה את זה מתוך איזשהו תסביך שהתחיל מאהבה עצמית
נניח הוא נכשל, בהשגת תועלת עצמית, ועכשיו הוא שונא את עצמו על הכשלון, אבל השנאה על הכשלון היא מנגנון של עונש, שנועד לדרבן את הנענש לעזוב את הנתיב הנוכחי בו הוא נמצא
יוצא שהשנאה העצמית שורשה באהבה עצמית.
הרי כל מנגנון רגשי נועד ביסודו לתועלת.
אנו כועסים כדי להרחיק מעלינו אויבים, עצובים כדי להימנע מגורמי העצב בעתיד וכו'. כמובן שכל מנגנון יכול לצאת משליטה, או לפעול שלא לטובת המטרה המקורית שלו, למשל, וזה מחזיר אותנו לשאלה הפותחת. אדם שפוגע בעצמו בטווח הארוך למען תועלת בטווח הקצר
זו התנהגות לא רציונלית, זה שיבוש של המטרה המקורית של הדחפים שלנו, אבל עדיין הדחפים עצמם נובעים מאהבה עצמית.
בנוסף, אני חושבת שהקלישאה(?) הזו היא אפילו הרסנית במידה.
ומאמר מעניין בנושא:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4079883,00.html