יש כמובן שוני בין הסדרה לספרים
והרעש שעשו מהסדרה בתקשורת מוגזם גם לדעתי. אני מניח שפשוט זו הפעם הראשונה שסדרת פנטסיה מז'אנר הפנטסיה האפית זוכה להצלחה. זו סדרה טובה, אבל כסדרה יש טובות ממנה. מחינת ספרי פנטסיה, באמת קצת קשה להשוות את הסדרה לספרי פנטסיה. נכון יהיה להשוות את הספרים לספרי פנטסיה אחרים. כאן אני חושב שטיב של פנטסיה לא נקבע ע"י כמות הפירוטכניקה שהיא מכילה. תניס חצי אלף היה גם יכול להיות חצי יהודי וחצי ערבי, ועדיין יוצר את הדמות המורכבת שהוא. גנדלף היה יכול להיות מאסטר קונג פו עם יכולות ריכוז ושליטה על הגוף שאין לאדם מהשורה, ומורין סדאי פיזיקאית או האקרית מומחית, והעלילה הייתה אותה העלילה והדמות אותה דמות, בלי מרכיבים פנטסטיים. דרקונים, לחשים, שיקויים וחפצי כח לא הופכים את העלילה לטובה. הם רק עוד כלים שסופר יכול להכניס ליצירה, כמו חלומות, כמו עלילה בארצות רחוקות או בזמנים אחרים, והיצירה נמדדת בדמויות שלה, בעלילה, במתח שנוצר - לפי זה, שאלת מינון הקסמים בעולם של שיר של אש וקרח לא רלוונטית לטיב העלילה, וגם לא לתיוג שלה כפנטסיה. גם ד"ר ג'קיל ומר הייד יכול להיחשב פנטסיה, וגם על העוורון, אם ההגדרה של פנטסיה היא מציאות בעלילה שלא אפשרית במציאות היומיומית. בסופו של דבר אני לא קורא ספר כדי למלא את מכסת הדרקונים שאני קורא עליהם, ממש כמו שאני לא צופה בסדרה כדי למלא את מכסת הציצים המופיעים בה. בשביל מילוי מכסות יש אמצעים אחרים.
וכשזה עומד למבחן הדמויות, העלילה, המתח, והמסרים - הספרים הם בהחלט יצירת מופת בת זמננו. אני ממליץ לך לנסות את הספר הראשון ולהתרשם בעצמך ולא מביקורות: קשה למדי בסדרה להתחבר לג'ון סנואו, בגלל שהשחקן קצת חד הבעתי ובגלל שהתסריט לא יכול להעביר חצי מהסצנות שלו, אלה שלא מקדמות את העלילה אבל מעגלות מאוד את הדמות, וגם כי הרבה מהעלילה של ג'ון מתרחשת בתוך הראש שלו, מה שבסדרה קשה מאוד להעביר (אולי אם היה ווייס אובר עם קריינות של המחשבות שלו - אבל זה כלי שיוצרי סרטים מאוד לא אוהבים). נכון, המינון של קסם נמוך מהמקובל בפנטסיה אפית, אבל דווקא זה יתרון - כי הקסם קיים רק כשהוא משמש באמת צורך עלילתי ללא תחליף, ולא כדי למלא מכסות פירוטכניקה. לעומת הארי פוטר שבו הרבה מקרבות השרביטים היו יכולים להתבצע עם אקדחים בלי לפגום בעלילה או בעניין, כאן הקורא בטוח שכשיש קסם, הוא רציני (ממש כשם שכשיש מוות, הוא רציני).
ולמעשה נראה לי שדווקא הכותבים הגדולים ממעטים במינון של העל טבעי, דווקא כדי שהוא לא יהיה טבע שני: כמות הקסם ב"שר הטבעות" לא גדולה במיוחד. תיאורי המפלצות והאלים של לאבקראפט קמצניים להחריד: דווקא זה משאיר מקום לדמיון, שעושה את הכל מרגש יותר: יש ללאבקראפט סיפור אימה נהדר בשם "המוסיקה של אריך זאהן". מראש ועד תום הסיפור אין תיאור מדוייק של הזוועות חסרות השם, אבל הן נוכחות בסיפור יותר מאשר כל מפלצת מרובת שוטונים ומדיפת ריר. סיפורי המסתורין של אדגר אלן פו גם הם כאלה - ודווקא המינון הקמצני של על טבעי הופך אותו למיוחד יותר, למאיים יותר, ולחסר תחליף בעלילה.
כמובן, אם אתה קורא פנטסיה רק כי היא פנטסיה, ומבחינתך דריזט האלף האפל מעניין יותר כי הוא אלף ולא כי הוא "הנסיך הירוק" שעזב את שורות החמאס, בלי קשר לשאלת עומק הדמות והמתח בעלילה, אולי באמת תצא קצת מאוכזב מהספרים. ובכל זאת הייתי מציע לך לנסות, אפילו כל מה שמעניין אותך זה אזכורים של דרקונים וכישופים.