כן, זה באמת נשמע קשה...
ההתמודדות עם ה"אקס המיתולוגית"...
אני לא חושבת שבעלך ציפה ממך להתמודד עם קשיים שלא
היה מוכן להתמודד איתם בעצמו... אני חושבת שהוא הרגיש
קושי עצום (ועובדה שאפילו לא יכל לעזור לבתו) והוא חיפש
עזרה... ואמנם, לפי התאור שלך, הוא בחר טוב
... זה לא
שהוא הכיר מישהי וכשנודע לו שיש לה ילדים הוא נפרד ממנה...
הוא חיפש (כמו כולנו) מישהי שתשתלב במשפחתו...
ההתמודדות שלי היתה מכיוון אחר - כרווקה מבוגרת התחברתי כאמור לתפקיד האמא,
במיוחד שבעלי לא הסכים במשך שנים להביא לעולם ילד נוסף...
אולם תפקיד האמא כבר היה "תפוס" ...
אני זוכרת סיטואציה שדי מדגימה את המורכבות של המצב: ממש בתחילת הקשר שלי
ושל בעלי (כאמור עוד טרום הסדרת הגרושין אפילו) הבן של בעלי שהיה בביקור
אצלנו חלה. אני עזרתי לו ואחר כך הגיעה האמא לקחת אותו וירדתי איתו אליה.
היא מאוד הודתה לי מתוך הערכה כנה על שאני דואגת לבן שלה. אני, מצידי, הרגשתי
שאני דואגת לבן של בעלי ומובן מאליו שאדאג לו כשהוא חולה...
או כשהגיעו אסיפות ההורים ומסיבות הסיום, בעלי היה הולך לבדו,
כשכמובן ידעתי שגם גרושתו מגיעה לשם... כלומר - הייתי מנוטרלת מתפקיד
האמא - שכמובן לא היה באמת התפקיד שלי, בעוד שלי עצמי לא היו ילדים.
מצד אחד, בניגוד למצב אצלכם, בעלי היה (ועודנו) עויין כלפי גרושתו, כך שזה
אמור היה להרגיע אותי, אבל כדי לסבך את המצב ידעתי היטב שהעויינות הזאת, גם
שלא ברצונו, מחלחלת לילדים וזה ממש לא לטובתם...
כך שבעצם (ששוב מזכיר את הסיפור שלך) הפכתי למעין סנגורית של האמא,
דבר שהכעיס את בעלי ...
דוגמא נוספת למורכבות היתה כשהייתי בהריון ובעלי "השביע" אותי שלא אשנה את
יחסי לילדיו. כמי שלא התנסתה בהורות אמנם הבטחתי לו שכך יהיה. כשנולדה בתי
הבנתי מצד אחד ללא ספק שאין אפשרות שאעמוד בהבטחה זאת, אבל מצד שני
חוויתי, הרבה יותר מקודם את המשמעות הרבה שיש עבור ילדים לגירושין, לנישואין שניים וכו'.
