שאלה- לאלו שעברו אי פעם טיפול

[unicorn1a1]

שאלה- לאלו שעברו אי פעם טיפול

התחלתי לראות את התוכנית רק עכשיו. ו... כולם פה כותבים כמה התוכנית טובה וכמה היא איכותית, ואני מסכימה בסך הכל... הבעיה היא שמאוד קשה לי לראות את זה. לא משנה איזה טיפול. זה מהווה בשבילי סוג של טריגר, שבבת אחת מציף אצלי את כל הסיוטים שיש לי מטיפול טראומטי אחד שעברתי פעם. זה יכול ממש להכניס אותי לדכאון רק להסתכל על זה. הבעיה היא שכמה שזה קשה לי להסתכל, אני לא מסוגלת להפסיק. וכמו פסיכית, דואגת להקליט או להיות בבית כל פעם באחת עשרה כדי להספיק לראות. כי זה פשוט מעניין אותי, יחד עם זה שזה קשה. זה קרה למישהו מכם כאן?

 

[לילי נמר]

תסבירי מה זה מטפל טראומטי?

הייתי לי מטפלת שלחצה עליי כל הזמן להזכר בדברים שלא זכרתי והייתה מותחת אתהגבול של הטירוף... האם לזה את מתכוונת? אני , למשל לא מסוגלת לראות את העונה השנייה זה עושה לי זכרונוןת לא טובים מהתקופה בה צפיתי בעונה הזו בפעם הראשונה

 

[unicorn1a1]

לא התכוונתי למטפל טראומטי אלא

לטיפול טראומטי. איזה פסיכולוג שמאוד מאוד פגע בי. לא בגלל שלחץ עלי או משהו כזה, הוא פשוט לא הבין אותי ועשה את המצב רק עוד יותר גרוע ממה שהיה. הזכרונות הרעים אצלי זה מעצם הסיטואציה של להיות בטיפול מול פסיכולוג. עושה לי רע רק לחשוב על פסיכולוגים מאז. לא הבנתי למה היא לחצה עלייך להזכר בדברים שלא זכרת? ואם לא זכרת, למה היא חשבה שיש שם משהו משמעותי? בדרך כלל, את הדברים החשובים (והרעים בעיקר) לא שוכחים. מניסיון.

 

[לילי נמר]

בדיוק להיפך, יש הדחקה

שבה שוכחים דברים רעים, והעניין הוא שבגלל שאני לא זוכרת את הילדות שלי היא חשבה שיש שם בעיה..לא ברור... בכל מקרה לא לאהוב בכלל פסיכולוגים בגלל אחד טיפש זה בעיה כי זה כמו לשנוא דתיים בגלל אחד טיפש

 

[American Starfish]

לא תמיד יש הדחקה

פסיכולוגיה היא לא מדע מדוייק, לכן אין איזשהם כללים שאפשר לנסח ויהיו נכונים לכל האנשים. חלק מהאנשים מדחיקים, חלק זוכרים את האירועים- תלוי מה כוח הסבל ועד כמה האירוע טראומטי. ואגב, זה שאת לא זוכרת את הילדות בכלל לא אומר שהיתה שם הדחקה. זו רק אפשרות אחת. בעיקרון, הסיבה שאנחנו לא זוכרים דברים מלפני גיל שנתיים היא שהמחשבות שלנו לא מאורגנות מספיק כמו אצל אנשים מבוגרים. יש אנשים שאצלם זה נמשך יותר זמן, והם מתחילים לזכור מגיל יחסית מאוחר. זו יכולה להיות אחת הסיבות.

 

[American Starfish]

ואגב-

ב-PTSD אתה לא רק זוכר את האירוע, אלא חי אותו מחדש שוב ושוב!

 

[MommyHug]

../images/Emo45.gif נכון

גם מחשבות לא מאורגנות וגם קושי בתרגום הארועים למלים...

 

[לילי נמר]

אני לא זוכרת את הילדות שלי מלפני

גיל 8, פרט לאירוע טראומטי אחד- אונס שחוויתי על ידי פועל ערבי בגיל 6, אבל זו הסיבה שבגללה הגעתי לטיפול כי אני לא זכרתי שום דבר מהילדות שלי, וזה הטריד גם אותי, אבל השיטה של ללחוץ על המטופל בכדי להוציא ממנו "בכוח" את הזכרונות לא היא השיטה שיכולה לעזור לי בעניין. ולצערי את זה המטפלת שלי לא הבינה דאז...

לינוי

 

[unicorn1a1]

אפשר גם להמציא זכרונות ככה, לא?

זאת אומרת- לגרום לך בכוח להזכר במשהו, ואז את אולי תזכרי במשהו שלא באמת קרה, וזה רק יוסיף עוד בעיות... ודרך אגב, גם אני לא זוכרת שומדבר מלפני גיל 7-8. אני בעד לזכור כמה שפחות. מספיקים לי הזכרונות שיש לי.

 

[unicorn1a1]

זה לא היה אחד...

ואם פסיכולוגיה יכולה לפגוע בצורה כל כך קשה, אני לא בטוחה שאני רוצה לקחת את הסיכון...

 

[MommyHug]

לאו דווקא

היה משהו שלא העליתי על דעתי שקרה בחיי, ואפילו כשדיברו על הנושא אני זוכרת שאמרתי "מזל שאת זה אין לי ברפרטואר" ולפתע זה עלה. כמו שלילי כתבה- זו הדחקה. תלוי באיזה גיל זה קרה, מה קרה אח"כ ובעוד הרבה דברים...

 

[helro]

בהבנה

כל הזמן כל כך הרבה אמת בפרצוף בצורה כל כך מרוכזת ובזמן קצר

 

[חני 2006]

תשובה

כל מי שעבר טיפול מרגיש את מה שאת מרגישה בסידרה יש חלקים שמשותפים להרבה מאד טיפולים ולכן כמעט כל סידרה תעורר זכרונות אצל מטופל זה או אחר גם אני עברתי חוויה דומה. מצד אחד אני לא מפסידה אף תכנית. מצד שני התכניות מציפות אותי בזכרונות שחלקם כואבים.

 

[נערת ההפתעה]

הלכתי מבחירה אישית לטיפול ו...

עזבתי, באמצע כי הרגשתי שהיא היתה קטנה לקבל את כול מה שהיה לי לספר , והרגשת קצת כמו שפן נסיונות, לפסכוליגית זו היתה שנת הסט'ג (שנת הנסיון) לתואר וזה הורגש מידי, ולכן עזבתי,ולא זה לא עשה לי טרואמה , פשוט הבנתי שזה לא בשבילי עם הבחורה הזו, לא מחבבת בנות במיוחד. ולמרות זאת תמיד אני אומרת שאם הייתי עשירה הייתי הולכת למטפל פסכולוג הכי טוב, והסדרה הזו, פשוט טובה אני מרותקת כי זה לפעמים עוזר לי להסביר לעצמי את המחשבות שלי. דרך אגב קראתי את הספר סערה בנפש של יורם יובל, שהספר רק יצא , ובזמן שקראתי אותו על ספסל ברחוב ניגשה אלי אישה צעירה בת 30 בערך ואמרה לי שהוא היה המרצה שלה באוניברסיטה, והוא איש מרתק. ועכשיו קראתי שהספר הוא הבסיס לעלילה. מאוד מענין. אני רואה עכשיו את השידורים החוזרים, ושזה שודר בפעם הראשונה לא מצאתי זמן חשק לטלויזיה בכלל,

 

[דג שמש]

רציתי רק לציין שהספר אינו

הבסיס לעלילה... לא ברור לי מאיפה הרעיון הזה צמח. יש לסדרה צוות תסריטאים שעשה עבודה מקורית לחלוטין. וכן, טיפול זה קשה. ולפעמים לראות את הסדרה מעורר זכרונות קשים, כמיהות, כעסים וכדומה...

 

[unicorn1a1]

אולי מכאן...

כאן.

 

[unicorn1a1]

תמיד הרגשתי שפסיכולוג זה מקצוע

לעשירים בלבד. קצת בבחינת מותרות. אף פעם לא הבנתי את זה. מה עושים אלו שבאמת צריכים פסיכולוג? אני לא מאמינה שיש להם את הכסף... טוב שהטיפול לא עשה לך טראומה. באמת צריך הרבה ניסיון חיים והרבה כוחות נפשיים בשביל להבין אחרים.

 

[dudupateng]

קרה גם קרה

גם אני מצאתי את הטיפול שעברתי כמטריד עד פוגע. העניין עם טיפול מהסוג שמתואר בתכנית (שהוא גם סוג הטיפול שמאפיין את רוב הטיפולים בארץ-טיפול פסיכודינמי) הוא שהמטפל אמור להיות מראה בלתי משוחדת של המטופל, בכדי לשקף ולפרש לו את התכנים הלא מודעים שנובעים ממה שהוא מביא לטיפול. המטפל אמור לאתר את ההשלכות שלו עצמו ולהפריד אותן ממה שעולה בטיפול. לאחר שהמטפל והמטופל מציפים את התכנים הלא מודעים, ומפרשים אותם, אמור הקונפליקט להיפתר. יש עם זה כמה בעיות: 1)מטופלים לא תמיד מסוגלים נפשית להעלות את כל מה שהמטפל רוצה שיעלה.לפעמים זה כואב מדי, או עמום מדי ונתון למכשולי זיכרון מסולף. 2)מטפלים הם גם בני אדם.מתוך כך נובע, שגם הם לא יהיו מסוגלים לאתר את כל ההשלכות שלהם עצמם (אולי זה כואב מדי, או שהמטפל לא מודע לכל נבכי נפשו הוא), וכך מתגנבות להן השלכות שעלולות לחבל בטיפול.לעיתים, חשש מפגיעה באגו אצל המטפל עלולה להביא אותו להתעלם כמעט במכוון מתכנים שלו (של המטפל) ואז המטפל הופך ממטפל לא זהיר או לא מקצועי, למטפל פוגע. 3)יש תכנים, בעיקר טראומתיים שחשיפה והצפה לא ייפתרו את הכאב הכרוך בהן, לפחות לא בצורה שזה נעשה בסוג הטיפול הנ"ל,והעלאה לא מבוקרת (מה שהרבה מטפלים שמחים עליו-המטופל מתחיל לחשוף!) עלולה לגרום לחווית הטראומה מחדש וגרימת סבל נוסף. 4)פירוש לא נכון של תכנים שעולים עלול (במקרה הטוב) לעכב את הטיפול אך הוא עלול גם להביא את המטפל להסיק שהמטופל לא מוכן להסכים לפירוש בגלל התנגדות לטיפול, הדחקה, בריחה, כשבפועל, המטפל מנסה לכפות על המטופל את המסקנות שלו-(זה הוזכר גם בתכנית-בהדרכה אצל גילה-המון פעמים, וגם אצל ידין ועוד...) כשזה קורה בפורום של צדדים שווים-כמו אצל גילה, זה מתבטא כמלחמת אגו קשה, אך בטיפול, אם המטופל רואה במטפל שלו גאון, או לפחות אדם סופר מקצועי, הדבר עלול להביא לתחושה קשה מאוד (אפילו טראומתית) של כעס עצמי על חוסר היכולת להשתפר או דיכאון ואכזבה קשה. טיפולים פסיכודינמיים נבדקו מחקרית, והתוצאות לגבי יעילותם לא היו חד משמעותיות, ז"א שחלק מהמטופלים מצאו את הטיפול כיעיל וחלק לא, ואף להיפך מכך. הסיבה, לדעתי, היא שטיפול כל שהוא הוא כמו גלולת פלסיבו. אם קיבלת הסבר שאתה מסכים איתו, ייתכן והקונפליקט ייפתר.אך זה תלוי באמונה שלמה שלך עם ההסבר-דבר שהרבה מטופלים מוצאים כקשה ביותר-לאור מה שכתבתי למעלה. המטרה של הפסיכולוגיה, כפי שאני רואה אותה, היא למצוא סוג של טיפול שקודם כל לא יפגע במטופל (אליבא דה היפוקרטס) ואחר כך יועיל לרוב אם לא לכל המתנסים בו. פעם אמרו לי שטיפול פסיכודינמי זה דבר לא קל, עוברים בו דברים לא פשוטים ולא יוצאים עם חיוך אחרי כל טיפול. היום אני אומר שאם אתה מנסה את הטיפול וזה לא עוזר לך, או אפילו פוגע, אל תחשוש לעזוב, לחפש מטפל אחר או לנוח מהעניין.לא שווה להיפגע. ישנם סוגים אחרים של טיפולים שאולי ייטיבו איתך, ולפעמים, מותר גם לומר-אני בסדר איך שאני. בהצלחה

 

[unicorn1a1]

תודה ../images/Emo142.gif מסכימה עם כל מילה.

השאלה איך באמת מוצאים טיפול שלא יפגע... אני לא חשבתי בכלל על האפשרות הזו שיש סיכוי שהטיפול יפגע בי כל כך קשה. חשבתי שאו שיצליח או שלא. משום מה לא חשבתי שזה יכול גם להזיק. והסיכון של הנזק הוא די גדול ככה שאני לא בטוחה עד כמה שווה לנסות. אני יכולה לומר שהתנסיתי בכל הנקודות שהעלת. ממש אחת לאחת. בעיקר עם מספר 3... הרגשתי שאנחנו דנים בצורה אובססיבית בכל מה שהיה בעבר ללא שום מטרה. הרגשתי שהעלאה של כל התכנים השליליים מהעבר רק מחזקת את הזיכרון שלהם ומכניסה אותם בעוצמה רבה יותר לחיים שלי עכשיו ללא שום פתרון. המשפט האחרון שלך- אם אתה מנסה את הטיפול וזה לא עוזר לך, או אפילו פוגע, אל תחשוש לעזוב, לחפש מטפל אחר או לנוח מהעניין- ממש לא פשוט ליישום. לי לקח הרבה זמן עד שהיה לי את האומץ לקום וללכת. משום מה תמיד האשמתי את עצמי שאני כאן לא בסדר ולא הוא. קיבלתי דברים שהוא אמר ללא שום מחשבה רק משום שראיתי אותו כאיש מקצוע, וזה פגע בי מאוד. אנשים מגיעים לטיפול מלכתחילה במצב לא טוב וקשה במצב כזה להאמין בעצמך ולהגיד- לא, אני כאן בסדר גמור. זה הוא שלא עושה לי טוב. במיוחד כשכל משפט מתפרש באלף ואחת צורות שכולם מגינות כמובן על דעתו של הפסיכולוג. שבטוח שהוא תמיד צודק, דרך אגב. ורק עוד דבר אחרון שרציתי להוסיף- מכל הניסיון שלי, אני חושבת שהטיפול הכי מוצלח הוא לדבר עם בנאדם (לא פסיכולוג) שעבר חוויות דומות לשלך. אני הרגשתי, רוב הזמן, שאין לו שמץ של מושג על מה אני מדברת. על איך אני מרגישה. הפתרון שלי בסופו של דבר היה באמת לנסות להגיד- אני בסדר איך שאני. טיפול יכול לפעמים לסבך את החיים בצורה שלא תאמן. עד כמה שחשבתי שהחיים שלי מסובכים גם ככה, הטיפול הזה הוכיח לי שתמיד אפשר לסבך יותר. אני חושבת שהכי חשוב לזכור ש- הפסיכולוג הוא בסך הכל בנאדם שהגיע להיות פסיכולוג לא בגלל כישוריו האנושיים אלא בעיקר בגלל כישוריו השכליים. ובכלל, מי שיכול להבין כל אחד הכי טוב ולפתור את הבעיות שלו הכי טוב, הוא רק הוא עצמו. לילה טוב.