הוסטל אינו דומה כלל לדיור מוגן
בהוסטל יש צוות רוב שעות היום ובהוסטל כוללני יש צוות 24 שעות ביממה.
בדיור מוגן אין!!!.
הצוות בדיור מוגן הוא מדריך/ה אחת ועו"ס אחד.!!!
הדירה ע"פ הנהלים צריכה להכיל 4 דיירים.
יכל דייר מקבל ביקורי איש צוות בהתאם לאינטיסיביות הטיפול ( מתוגבר/רגיל ולוויין). עו"ס בדר"כ מבקר את הדייר בדירה פעמיים בשבוע, פעם אחת לשיחה פרטנית ופעם לשיחה קבוצתית. במקרה של נופר , היא נמצאת הרבה בדירה.
אולם נופר לא נמצאת שם 24 שעות ביממה, לומר שאסור למשטרה לחקור נפגעי נפש, זו אחת השטויות ששמעתי, אסור להם לחקור מי שחסוי, זה נכון, אך רוב האוכלוסיה איננה חסויה.
את עובדת 4 שנים בבריאות הנפש, ומבלבלת בין הוראת בדיקה, הוראת אשפוז לצו אשפוז, קצת חבל!!! אבל הוראת בדיקה מוציא פסיכיאטר מחוזי או סגנו, הוראת אשפוז פסיכיאטר מחוזי או סגנו או מנהל בית החולים בו האדם אושפז מרצון. צו אשפוז וצו בדיקה מוציא בית משפט.
ההתייחסות שלך למשפחה ולדיירים מעוררת בי תחושות של אי נחת, מסגרת של דיור מוגן ראשית מצריכה עצמאות ואחריות של הדייר. עצם זה שמדובר בהחמרה זה מצביע על כך שהתנהגותו איננה דפוס אלא נמצאת כעת בשל תקופת דחק שלא ברורה לנו דיו.
כמי שעבד במסגרת דיור מוגן כשנתיים, תודרכנו להסביר לדיירים, שבעת סכנה עליהם להתנהג בהתאם למצופה מאנשים בוגרים, להזמין משטרה, מכבי אש ומד"א. עם כל הכבוד הצוות לא יכול להיות זמין 24 שעות ביממה , 7 ימים בשבוע, זה לא הוסטל. אם דייר בחר לא ליטול תרופות, אומר על כך מספר דברים : א. זו זכותו - בניגוד לעמדה של הרבה פסיכיאטרים ואנשי "מקצוע" בבריאות הנפש, זו זכותו, אבל הוא גם צריך להיות אחראי על מעשה כזה הבחירה והאחריות הם שלו. ב. זו תפיסה סטיגמטית המשייכת כל החמרה במחלה לחוסר עכביות בטיפול התרופתי, במידה ואכן הצוות מתרשם מאי עקביות בתרופות, ניתן להשתמש בקלמר תרופות למעקב, אפשר לגייס את המשפחה ( בדיור מוגן ממה שפגשתי רוב המשפחות הן שותפות לצוות השיקום) לכן יש גם לברר מה גורם לו "לברוח" למשפחתו, להגיד המשפחה לא משתפת פעולה, זה דיי דומה לאמירות בעבודה הסוציאלית המסורתית שדיברו על התנגדות לטיפול, אם המשפחה לא משתפת פעולה, כנראה שיש סיבה.
אלימות אסור שתקבל את המסר שהיא מקובלת, אולם גישתך המרימה ידיים מעלה מראה על צוות ניהול כושל של ההוסטל, על פחות מאלימות, נפתחו אירועים חריגים ופניות לבדיקה כפויה (שאגב ע"פ החוק היא תתקיים רק אם האדם סירב להיבדק בקהילה, בכל הוסטל יש פסיכיאטר עוקב, אם הפסיכיאטר לא התרשם שיש צורך באשפוז תבואי בטענות לפסיכיאטר בהוסטל לא לזה מהמיון), בדיור מוגן, ניתן להקדים את הבדיקה (בסיכויים קלושים בחלק מהמקומות), לשכנע את המתמודד לפנות לבדיקה בעצמו או בליווי, לשוחח עם הרופא טלפונית או אפילו להגיע למיון פסיכיאטרי- במיון פסיכיאטרי יש עוד כלים חוץ מאשפוז, נכון שלא עושים שם איזון תרופתי, אך הכונן והתורן שם יכולים ליצור קשר עם הרופא העוקב ולזרז את התור לביקורת. לכן לבוא בטענות לפסיכיאטר המחוזי שלא אשפז זו טענה שלא מכירה את המציאות בה הפסיכיאטר המחוזי עובד ואת החוק. בדיור מוגן היד יותר קלה על ההדק, משום שהזמינות לפסיכיאטר היא נמוכה יותר מבהוסטלים. אם הפסיכיאטר של ההוסטל שלך היה פונה לפסיכיאטר המחוזי בבקשה לאשפוז בכפייה זה היה מתקבל כי בוצעה כבר בדיקה וסטטוס.
אשפוז וכאן חשוב לציין זאת , הוא לא תחליף לענישה חוקית. אם מדריכה נתקפה מינית באופן קשה, חובתה להתלונן על כך במשטרה, המשטרה תפנה לפקידת הסעד המחוזית לחסרי ישע (במקרה ומדובר בחסוי), או שתעצור את הדייר ותתחקר אותו (במידה והוא לא חסוי), ייתכן שבתהליך המשפטי תידרש הערכת מסוכנות+הערכת כשירות לדין שתבוצע בבי"ח פסיכיאטרי ממשלתי שרק לאחר ההערכה זו יהיה ניתן לשקול בשני המקרים (חסוי או לא חסוי) את הכשירות ומידת האחריות לביצוע התקיפה ועד כמה למחלה יש השפעה על כך. בדר"כ למחלה אין השפעה לתקיפה מינית .
יש תכניות למניעת אלימות ויש להפעיל אותן ולא לעמוד מהצד ולהגיד "אין מה לעשות, משרד הבריאות אשם". אם דייר מותקף, זו אשמת ההוסטל שהוא הותקף, וקרו מקרים מעולם שמשרד הבריאות סגר מסגרות כאלו מאוחר מידיי ולאחר שהיו כבר קורבנות בנפש.(הסבר במסר אם תרצי). אם דייר מותקף ולא מדווח על כך אירוע חריג כי היזם/ המנהל פוחדים מאיך זה ייראה במשרד הבריאות, אז למה את מאשימה את משרד הבריאות בזה?
אצלנו במסגרת , היה שיקול דעת בדיווח על אירועים חריגים, כשדייר הותקף בדיור המוגן, הדייר המתקיף זומן לשיחת הבהרה עם מנהלת השירות, הוסבר לו שהתנהגותו אינה מקובלת ואם יש משהו שניתן לסייע לו , וכן לעתים בעצב רב הדייר נגרע מהמסגרת. עד שזה קרה, קרה תהליך ארוך של שיחות, בירור תרופתי, ועדות מעקב שלא מהמניין, מתן כלים אסרטיבים לדיירים האחרים בדירה, והתמיכה שהשירות קיבל ממשרד הבריאות נבע מעצם הדיווח השקוף על אירועים חריגים הן בין דיירים והן כלפי צוות.
לגבי מערכות- זוהי תיאוריה בעבודה סוציאלית , הגורסת כי טיפול במערכת אחת יכול לסייע למערכת אחרת באופן לא צפוי:
משפחה:.לכן אם לדעתך, המשפחה לא רוצה לתמוך, מדוע הדלת נפתחת לו כל פעם שהוא מגיע? אם המשפחה לא בקשר פורה עם שירותי השיקום, זה חוסר נגישות של השירותים למשפחה, לא אשמתה, אלא אשמת השירות והעובד.
מערכת הדיירים- נכון הם מותקפים, שוב זה לא קשור למשרד הבריאות, מתיאור המקרה נראה שמדובר בהחמרה של הזמן האחרון, או החמרה של המחלה או קושי התנהגותי-חברתי שניתן לעבוד עליו בצורה התנהגותית. אני יכול לספר לך על מספר מקרים בהם דיירים מראים מצג של קורבנות , שבבירור מעמיק יותר הם מבצעים מניפולציות כדי להרגיז ולעצבן, מישהו שמסיבה רפואית-פסיכיאטרית כעת נמצא בסף גירוי נמוך. במקום להזדהות רק עם חוויית הדיירים המותקפים, צריך לנצל את ישיבות הדירה לליבון הקשיים וכן, גם ללמד את הדיירים מיומנויות חברתיות או מיומנויות אסרטיביות, מחר הם יעבדו בשוק החופשי או יגורו לבד או עם שותפים, או ברחוב יהיה מישהו שידחף אותם או לא יכבד את פרטיותם, צריך להעניק להם כלים להתמודדות.
מערכת הדייר היא הנעלם החסר והגדול ביותר במקרה הזה, הכותבת פרטה על התנהגותו , היא לא פרטה על רגשותיו, מחשבותיו, ועל הקשיים הבינאישים וההיסטוריה במקומות אחרים.
עצם ההתייחסות שלך אל אנשים המתמודדים עם מגבלה פסיכיאטרית כאל לא שפויים, מסבירה הרבה על תפיסותייך המיושנות האנרכוניסטיות שלא תואמות למציאות בשטח ברוב יחידות השיקום של דיור מוגן .
