אז אולי...?
אז אולי זה הזמן לפרוץ החוצה, הזמן להרשות לעצמך לחוות. החברה כל הזמן דורשת מאיתנו שנבחן את עצמנו, שנשפוט (רזים מספיק? לבושים מספיק טוב? שמנים מדיי? ). אולי במקום להמשיך ולאמר "זה בסדר, אני לומד/ת לקבל את עצמי", במקום להתעסק בקבלה העצמית, פשוט נחווה. (וזה לא שאני מנסה לרמוז כאן שומדבר) בטנטרה אנחנו נמסים אל תוך החוייה עד שאין מקום לקבלה עצמית - אין שיפוט. לקבל את עצמנו זה לאמר "אני לא מספיק... אבל זה בסדר, אני אקבל את עצמי ככה". למי בכלל את משווה? תני לעצמך לצרוח, תני לעצמך לצעוק. תרשי לעצמך לצאת ולשיר ולשמוח. יאאלה, צרחה אחת שתעיר את השכנים, אחת. תצרחי פעם אחת בלי לדפוק חשבון. תשתגעי (לכי לבר, תפסי מישהו ותתעללי בו בשירותים). זה לא משנה מה, העיקר שבטוטאליות. תרשי לעצמך לחוות. החיים זה לא תוכנית טלביזיה. נו... לצרוח!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!1 ------------- ועכשיו תגידי לי... איך זה הרגיש? כל הפרופאגנדה הזו, כל הטירוף... הצרחה. איך זה מרגיש לשחרר גבולות ופשוט לחוות?