שאלה לדיון ../images/Emo63.gif
שאלה זו התעוררה בי עקב שירו של שמעון - הביטאט. שם הוא כתב צדפים, ואני תיקנתי לצדפות. ברור לכולנו למה הוא התכוון, אך השימוש הוא שגוי. וכאן התחילו השאלות - לפי מדע הסמנטיקה, מלה היא סמל המדמה דבר אחר. כאשר אדם אומר אותה, ואחר אינו מבין, יש בעיה במלה, ולהיפך. למעשה תפקיד השפה הוא תקשורת בין אנשים. וכאן נשאלת השאלה - מה עם השירה? הדוגמא משירו של שמעון אולי איננה מוצלחת. ניתן לומר שיש לדייק בשימוש במונחים הלקוחים מתחום זה או אחר, ואילו מונח זה הוא זאולוגי. אבל דוגמא נוספת שתמחיש - המלה רטוב, שהריבוי שלה לפי אבן שושן הוא רטובּים. אני לא חושב ששמעתי אי פעם מישהו מבטא את הב' הדגושה. נוצר מצב שבו במציאות משתמשים במלה לא תקנית מבחינה מילונית ואילו בשירה לא. האם יש התנגשות בין המציאות לבין השירה? יש לשים לב לכך שאני לא מדבר על ליסטנציה או על הלחמים. אפילו איני מדבר על שימוש במלים לא תקניות באופן מכוון. המשותף לכל אלה הוא שהמשורר בוחר להשתמש כך ולא אחרת כדי לקדם רעיון או להדגישו, ובמלים אחרות - כאמצעי אומנותי. לצורך השלמת התמונה אוסיף את גישת הסמנטולוגיה (סמנטולוגיה ולא סמנטיקה!), לפיה יש ללכת צעד נוסף - אין לומר ולכתוב חשבון היות ובפועל אנו אומרים חז'בון. כל כללי השפה נועדו לסדר ולארגן, אך המטרה העיקרית היא תקשורת. אני מניח שההתעקשות בשירה היא בשל אהבת השפה העברית (כמוני כמותכם), אבל דווקא השירה נתפסת פעמים רבות כמקדמת את השפה, וראו לדוגמא את ביאליק, שהמציא מלים חדשות (וכמה יפה המלה שלכת). לסיכום, האם ההתעקשות על שימוש בשפה התקנית ולא בזו המדוברת, מונע את התפתחות השפה במקום לקדם (איני מדבר על טעויות צורמות שאינן שגורות בפי כל), וסוגר את השירה רק לאוהבי השפה? האם בכלל תפקיד השירה הוא "לשמור" על השפה? אולי הדבר נתון בעצם לבחירת המשורר, כל אחד לפי תפיסתו את תפקידי השפה והשירה? ואם לא, האם כתיבה בשפה לא תקנית אך שגורה, מפחיתה את ערך היצירה או פוגעת בטיבה? מהי ההצדקה לכך? אשמח לשמוע את דעתכם בנושא
שאלה זו התעוררה בי עקב שירו של שמעון - הביטאט. שם הוא כתב צדפים, ואני תיקנתי לצדפות. ברור לכולנו למה הוא התכוון, אך השימוש הוא שגוי. וכאן התחילו השאלות - לפי מדע הסמנטיקה, מלה היא סמל המדמה דבר אחר. כאשר אדם אומר אותה, ואחר אינו מבין, יש בעיה במלה, ולהיפך. למעשה תפקיד השפה הוא תקשורת בין אנשים. וכאן נשאלת השאלה - מה עם השירה? הדוגמא משירו של שמעון אולי איננה מוצלחת. ניתן לומר שיש לדייק בשימוש במונחים הלקוחים מתחום זה או אחר, ואילו מונח זה הוא זאולוגי. אבל דוגמא נוספת שתמחיש - המלה רטוב, שהריבוי שלה לפי אבן שושן הוא רטובּים. אני לא חושב ששמעתי אי פעם מישהו מבטא את הב' הדגושה. נוצר מצב שבו במציאות משתמשים במלה לא תקנית מבחינה מילונית ואילו בשירה לא. האם יש התנגשות בין המציאות לבין השירה? יש לשים לב לכך שאני לא מדבר על ליסטנציה או על הלחמים. אפילו איני מדבר על שימוש במלים לא תקניות באופן מכוון. המשותף לכל אלה הוא שהמשורר בוחר להשתמש כך ולא אחרת כדי לקדם רעיון או להדגישו, ובמלים אחרות - כאמצעי אומנותי. לצורך השלמת התמונה אוסיף את גישת הסמנטולוגיה (סמנטולוגיה ולא סמנטיקה!), לפיה יש ללכת צעד נוסף - אין לומר ולכתוב חשבון היות ובפועל אנו אומרים חז'בון. כל כללי השפה נועדו לסדר ולארגן, אך המטרה העיקרית היא תקשורת. אני מניח שההתעקשות בשירה היא בשל אהבת השפה העברית (כמוני כמותכם), אבל דווקא השירה נתפסת פעמים רבות כמקדמת את השפה, וראו לדוגמא את ביאליק, שהמציא מלים חדשות (וכמה יפה המלה שלכת). לסיכום, האם ההתעקשות על שימוש בשפה התקנית ולא בזו המדוברת, מונע את התפתחות השפה במקום לקדם (איני מדבר על טעויות צורמות שאינן שגורות בפי כל), וסוגר את השירה רק לאוהבי השפה? האם בכלל תפקיד השירה הוא "לשמור" על השפה? אולי הדבר נתון בעצם לבחירת המשורר, כל אחד לפי תפיסתו את תפקידי השפה והשירה? ואם לא, האם כתיבה בשפה לא תקנית אך שגורה, מפחיתה את ערך היצירה או פוגעת בטיבה? מהי ההצדקה לכך? אשמח לשמוע את דעתכם בנושא
