שאלה לדיון

KFIRB

New member
שאלה לדיון

אנחנו יודעים שהדרכה (טובה ככל שתהיה) אינה תחליף לתהליך טיפולי כלשהו.

מנגד בתהליך המקביל מטפל-מטופל-מטפל וכך הלאה, יכול להפגיש ולפגוש בדברים אישיים שההדרכה אינה המקום לפתוח אותם (במיוחד שבאוניברסיטה המדריך הוא גם המעריך, בהרבה מקומות המדריך הוא גם בעל סמכות פיקוחית כמו מנהל מקצועי או מטעם מקום העבודה), מצד שני המטופל לא אמור "לספוג" את הקושי שלנו להתמודד עם נושאים האישיים שלנו.

וכאנשי מקצוע , היכן אנו מקבלים את הטיפול לעצמינו- אני מניח שבמסגרת הפרטית , או שלא? במי נבחר בעו"ס? בפסיכולוג? במישהו בגילינו שיש לו וותק מקצועי? במישהו ותיק מאיתנו?

מה דעתכם על עו"ס המקבל טיפול תרופתי?

איך מונעים מהמדריך לגלוש לטיפול? כיצד שומרים על גבולות? של מי התפקיד הזה- של המדריך או של המודרך?
ואפשר לשאול את השאלה הפוך- כיצד מונעים מהמטפל להפוך את הטיפול לדידקטי או להדרכה?

הכוונה בעו"ס גם לסטודנטים לע"ס.
 
המון שאלות


מה בין הדרכה לטיפול - ראשית אולי מדובר בתהליכים דומים, אך אני חייבת להגיד שאני רוצה שוני מאוד גדול ביניהם, אפילו אצל מדריכות שלא שמרו על גבולות וגלשו איתי לדבר על הרבה נושאים אישיים, בסופו של דבר המוקד הוא המטופלים ואני כמטפלת.
אני יכולה להגיד שמניסיוני זה מאוד תלוי במדריך ובמודרך יחד, באינטראקציה שנוצרת ביניהם. היו לי מדריכות שאם הייתי נסערת מנושא אישי, הן היו עוזרות לי לנתח את המצב ולהבין במה מדובר. היו לי מדריכות שמאוד הקפידו שבהדרכה נדבר על מטופלים ועל סוגיות שעולות אצלי מהמטופלים, ולא על דברים שכביכול לא קשורים להדרכה.

מי שומר על הגבול - ראשית יש לך את הגבול שלך. כמה אתה רוצה לשתף את המדריכה? והמדריכה, מנגד, צריכה לדעת לא לשאול שאלות מתוך סקרנותה האישית, אלא מתוך מטרה לקדם את ההדרכה. אני חושבת שהאחריות היא משותפת, אם כי למדריכה יש יותר אחריות היות והיא לרוב מנתבת את התהליך. היתה לי בעבר מדריכה שהרגישה לי מאוד פולשנית והרחיקה לכת עם הפולשנות בצורה שלי היתה מאוד קשה, על אף שאני לרוב אדם פתוח ואין לי בעיה "לדוש" בענייני האישיים במידה ואני מרגישה שההדרכה בטוחה. במקרה זה הרגשתי שזה כבר לא מקום בטוח. בסופו של דבר גם עזבתי את מקום העבודה לאחר לא הרבה מאוד זמן.

כיצד למנוע מהמטפל להפוך את הטיפול לדידקטי או הדרכתי - אני מניחה שזה תלוי בתכנים שהמטופל מביא, לא? אם גישת המטפל לא מתאימה זה הזמן להחליף מטפל.

לגביי טיפול - לאורך הזמן הנטייה שלי היא לקבל טיפול אצל עו"סים פסיכותרפיסטים. לי הגישה שלהם לעומת מספר פסיכולוגים שהייתי אצלם יותר התאימה לי. אבל בדר"כ אין לי תקציב לממן טיפול, אלא אם מדובר במצב משברי. לאחרונה אני נעזרת בשירותי הרפואה המשלימה של קופ"ח והולכת לשיאצו ודברים דומים, ודווקא המרחב הגופני והלא ורבלי מספק לי תחושה שאני מאוד מטופלת.

עו"ס המקבל טיפול תרופתי - זאת שאלה נורא כללית. תוכל להרחיב עליה? אני מכירה המון אנשים שלוקחים טיפול תרופתי ולא רואה מה הבעיה ולמה בכלל בעבודה מישהו צריך לדעת על זה?
 

KFIRB

New member
אני אענה בסוף

אני רוצה לפתח קצת את הדיון,

אבל בנושא טיפול תרופתי- אסביר , הכוונה שלי הייתה לטיפול תרופתי פסיכיאטרי (למרות שנראה לי שהבנת), הסיבה שאני שואל (עדיין באופן כללי מאוד, אפרט בהמשך) היא שלהרגשתי (דגש על הרגשה וחוויה אישית סובייקטיבית ולא הכללה), אנשי מקצוע מסויימים מחזיקים בגישה "שאם הוא נוטל טיפול , צריכות להידלק נורות אדומות..." עד כמה אנחנו פתוחים לכך שבינינו יש אנשי מקצוע המקבלים טיפול בשל מצוקה.

השאלה מכוונת אולי ובמיוחד לעוסקים בבריאות ובריאות הנפש, אך לא רק.

כשאדם נוטל תרופה לסכרת הוא לא מקבל אותה התייחסות כמו לנטילת נוגד דיכאון או חרדה.
 
שאלה טובה

זה שוב ג'ונסון כותב ביוזר של כחול וירוק כי שכחתי את הססמא. סליחה.

בכל מקרה - הנה שני הסנטים שלי.

טיפול דינאמי מבוסס במידה רבה על יחסי העברה והעברה נגדית.
אני מאמין שיחסים אלה נוצרים באופן ייחודי עם כל מטופל, מתוך האינטראקציה היחודית של שתי ישויות - מטפל ומטופל.
כל אחד המשניים מביא את עולמו, עברו, וכן - גם את כאביו.
חקירה של המפגש האינטרסובייקטיבי הזה תגרור באופן בלתי נמנע גלישה למקומות שאולי לא היינו רוצים להתקרב אליהם.
אבל: ככל שנמנע מכך, כך נועיל פחות - למטופל ולעצמנו.
הדרכה, באופן עקרוני, אמורה לעזור לנו להיות מטפלים טובים יותר.
לכן, תאורטית לפחות, הדרכה אמורה להיות מקום שבו אנחנו יכולים לגעת בדברים הללו.
ועם זאת, הדבר תלוי בקשר שנוצר בתוך ההדרכה, ויכול באמת להיות מוגבל על ידי עניינים של סמכות פיקוחית, נהלי עבודה ועוד.
על מנת שהדרכה תהיה משמעותית, עליה לגעת בנו. זה איננו עניין טכני גרידא. ובעיני, חלק מההגדרה של מדריך טוב היא - מישהו שיכול להבין איך המטופל נוגע בי ספציפית.

על אף הנאמר, הדרכה איננה המקום לפתור את המקומות הכואבים שלנו, או להחליף טיפול.
במקרה הטוב, אנחנו יכולים לזהות שם איזורים שעליהם צריך לעבוד לעומק במקום אחר.
עם זאת, לעתים עצם החשיפה של הקונפליקט או הקושי האישי של המטפל, יכולה להועיל מאד לטיפול.

אביא כאן דוגמא אחת מההדרכה הראשונה שלי כסטודנט.
שהייתי אמור לטלפן לאבא של מטופל, על מנת לדעת האם הוא מוכן שמישהו אחר יהיה מקבל קצבת הנכות של בנו.
לא יכלתי לעשות את הטלפון הזה - דחיתי אותו שבועות. לא ידעתי למה. בסוף הבאת יאת זה להדרכה.
בתום פגישת ההדרכה, הבנתי שמה שמפחיד אותי, הוא שהאבא יסכים. שלא יאבק על בנו. שינטוש אותו.
הדבר הזה נוגע במקומות אישיים שלי, שאינם בהכרח פתורים עד היום. לא המשכנו לעסוק בזה.
אבל - מה שכן קרה - זה שאחרי אותה פגישה יכלתי לעשות את הטלפון הזה, ולארגן את המשך תהליך השיקום של המטופל, שכלל הוצאה מהבית ועוד.

דברים כאלה קורים כל הזמן.
המקומות העוורים בתוכנו מגבילים אותנו בטיפול.
הדרכה טובה לדעתי מסייעת בזה.
באשר לאלמנט הפיקוחי בתור סטודנט - אני מוצא שרוב המדריכים מעריכים את מי שמוכן לעשות עבודה על עצמו על מנת להיות מטפל יותר טוב.
ההיפך הוא הנכון: בתחילת דרכי, כשהייתי הרבה יותר מוגן וסגור - קיבלתי הערכות גרועות, ובצדק.
אם לא נעיז להביט לתוך עצמנו - אל לנו לצפות שהמטופלים יעשו זאת.

נשאלת השאלה איך מייצרים קשר הדרכה כזה. לדעתי יש כאן שניים - המדריך והמודרך, שצריכים לשתף פעולה בזה.
זה דורש עדינות מהמדריך, אומץ מהמודרך, ומחוייבות הדדית זה לזה.
בעצם, זה לא כל כך שונה מטיפול.

השאלה אולי צריכה להיות אחרת: לא איך 'לא גולשים לנושאים פרטיים', אלא 'איך גולשים לנושאים פרטיים בלי שזה יחווה כדבר רע למדריך או למודרך'.

טוב,
צריך ללכת.
 

לילית462

New member
שאלות כבדות משקל...

אני חושבת שהרבה פעמים הנושאים שעולים בהדרכה הם לא בכדי הנושאים ה"בעייתיים" שלנו כמטפלים. חלק מהנושאים הללו יכולים לקבל התייחסות במסגרת ההדרכה, אבל מדריך טוב צריך לדעת איפה לשים את הגבול. מדובר על גבול דק שחשוב לשמור עליו, מחד התהליך מהותי לעבודה כמטפלים, מאידך הקשיים האישיים שלנו צריכים איכשהו להישאר מחוץ לחדר הטיפולים.
אם למטפל יש בעיה בנושא X, מאוד הגיוני שהבעיה הזאת תבוא לידי ביטוי בטיפולים שהוא עושה.
ולכן, אם נושא מסויים חוזר על עצמו באופנים שונים, עם מטופלים שונים, מן הראוי שגם המטפל וגם המדריך יבינו שיש כאן משהו לטיפול ולא להדרכה. אבל גם ההבנה הזאת וההכלה הזאת הם חלק חשוב ומהותי בתהליך ההדרכה.

לגבי הטיפול שלנו - אני משערת שאין הבדל בין איך אנחנו בוחרים את מי שמטפל בנו לבין אחרים. כל אחד עושה את הבחירה לפי השיקולים שלו... ואני בכלל לא בטוחה שלעובדת היותנו מטפלים יש השפעה בנדון.

לא הבנתי את השאלה על הטיפול התרופתי. כל עוד אדם מאוזן, מטופל ומתפקד מה זה ענינו של המעסיק או הקולגות שלו אם הוא מטופל תרופתית? אם הוא לא מאוזן, לא מטופל ולא מתפקד - כמו בכל מקום עבודה יש ימי חופש/מחלה והתחשבות סבירה במצבו הבריאותי. נפשי של העובד.
בתחום הטיפולי בפרט, אבל לא רק, מדובר רבות על הפגיעה שיש בכל מטפל שאיפשרה לו לפתח את הצדדים המטפלים שבו (ע"ע אליס מילר "הדרמה של הילד המחונן"). על כן זה הולך יד ביד, שמטפלים יהיו מטופלים באופן כזה או אחר.

לגבי תפקידי המדריך והמודרך, כמו גם בטיפול האחריות היא משותפת. התחושה שיש "מבוגר אחראי" ועליו אחריות הטיפול, הפיקוח, ההשגחה - בעיני היא מקור ליצירת תלות ומונעת מהמודרך / מטופל להתפתח לכיוונים אומניפוטנטים עצמאיים.
 

KFIRB

New member
כמו שלמטופלים השאלה מי מטפל במטפל

היא לרוב ההדרכה,
השאלה מי מדריך את המדריך? (לרוב מדריכה).

בחלק מהאוניברסיטאות יש הדרכה מקבילה כמו לסטודנטים במישור הקבוצתי והמישור הפרטני , יש אוניברסיטאות המאמינות רק בהדרכה קבוצתית.

מעבר להדרכת המקצוע, במסגרות אחרות, לא בטוח שהמדריכים נמצאים תחת הדרכה (לא בכל מקום זה מוסדר).

השאלות האלו מתעוררות סביב חוויית הדרכה מאוד שלילית שהייתה לי בשנה שעברה, שאני והמדריכה עברנו וחצינו את הגבול העדין בין הדרכה לטיפול (לא חשוב מי האשם), והמרחב ההדרכתי "זוהם", נכנסו מהר מאוד אלמנטים שיפוטים שהעלו בחדר ההדרכה שאלות לגבי התאמתי למקצוע , תמיד ברמיזות, תמיד בשאלות חושפניות והתייחסות מטאפורית חושפנית , לעתים גם מעליבה אם בנוכחות הקו או בהיעדרה. מדריכה זו נחשבת למדריכה טובה ומצויינת באוניברסיטה, ואין לי ספק שהיא מאמינה בכך שהיא טובה, אך הרבה מהתהליכים המקבילים נפגעו , יחסה אל המטופל שלי ואליי נכנס בדלת האחורית לטיפול, פגע בו ובחווייתי פגע בי ובהתקדמות המקצועית.

בהערכת סוף סמסטר, לא עברתי את ההערכה, בין היתר בשל "סערות רגשיות" שיכלו להיחסך אילו המדריכה הייתה מתפקדת כמדריכה , במיוחד בשנה הראשונה ומשאירה את הסקרנות שלה לזמן אחר ואת רצונה לטפל בי למקום אחר, הגבולות בתחילת הקשר לא היו ברורים ולא היה ברור אז מה להדרכה ומה לא. אותי בעיקר מטריד מה שעלה בשיחה המשמעותית ביותר בתחילת השנה שאותה ניתן לכנות אירוע מכונן ביחסי ההדרכה, שהיא תחקרה לגבי עברי ואירועים משמעותים שעברתי בדרך, מתוך פליטה שלי שהייתי בטיפול כזה או אחר היא רצתה לרדת לסיבת הטיפול "כדי שלא תופתע ע"י האוניברסיטה". באותה פגישה היא אמרה שאני מזכיר בסיפור חיי ובהתמודדויות שלי את סיפור חייו של אחיינה שהתקבל גם ללימודי ע"ס. אני חשתי מאותו רגע חשוף ונשפט כמעט על כל דבר, וכאילו חפשה מתחת לפנס כיצד לחפור בורות לראות אותי נופל בהם כסטודנט (חסר ניסיון) ובמקום לתת לי חבל או ללמד אותי איך לא ליפול, שפטה שוב ושוב על מיומנויות לא נכונות ולא במקום והעלתה בסימני שאלה לגבי בחירת מקרה לאוניברסיטה או תפקודי המקצועי כמתאים או לא למקצוע - בהגדרתה שהמקצוע הינו חברתי ומה שאנחנו עושים נבחן בקונטקסט החברתי . הואשמתי בסוף הסמטר על החשיפה לצד האומץ שלי.

בהמלצתה פניתי לאוניברסיטה בבקשה לעבור, להפתעתה, ולאחר שהבהרתי לאוניברסיטה שמבחינתי אני מוכן להקפיא שנה את לימודיי רק לא לסיים את השנה מכיוון שהיא כבר קבעה שגם בסמסטר הבא היא תכשיל אותי, האוניברסיטה תמכה במעבר, ליוותה אותי בו ובסוכנות החדשה, היה לי כייף, חוויה מתקנת, צוות מדהים ומדריכה מקסימה שלא כ"כ דינאמית ולא כ"כ מפרשת , קיבלתי הערכה מאוד טובה ביחס להערכה הראשונה וגם ביחס לסטודנטים בעבר אצל אותה מדריכה, אבל בתהליך ההערכה זיהינו נקודה מעניינת, קצת הפוכה, שצויינה כביקורת כלפיי וכלפי האוניברסיטה שבהדרכה הראשונה חשתי מאוד חשוף בגלל שיתוף "יתר" כאן נמנעתי מלשתף ורק כשהייתי מוצף גם אז שיתפתי בדיעבד, והמדריכה העירה את זה שכאב לה שהיא , כמי שהעריכה אותי מאוד, לא יכלה לעזור לי בזמן אמת , אך גם גילתה את ההבנה למה נהגתי כך. מדריכה מצויינת ומדהימה שיכלה למרות הקשיים הטכניים האובייקטיבים של חוסר זמן הדרכה (היא עמוסה), אמצע שנה והיותי סטודנט נתפס כ"נושר" ו"תיק" שמגיע כחבילה עוברת באמצע השנה, הופתעה לחיוב העריכה לחיוב את כוחות ההתארגנות , יצירת הקשר ויכולות טיפול לשנה א' בצורה גבוהה יחסית, הדריכה באופן מקבל אהוב ואהוד כלפיי וההתייחסות הייתה כאל קולגה בצוות.

עם שתי חוויות קיצוניות מאוד בחוויה שלי וגם קיצוניות בהתמודדות (באחת פתוח וחשוף ובשנייה "מקצועי" ומדבר על הקליינט ועליי בהקשר אליו , אך נמנע מלשתף בסערות אישיות שקשורות לקליינט), אני מגיע בשל יותר, בטוח יותר אך עם שאלות לא פשוטות להדרכה בשנה ב' שלי, עם מדריכה חדשה שעליה איני רוצה להשליך את החוויות מהעבר, (לטוב או לרע), והנה הפונה הראשון מציף/מעלה בתוכי את התכנים האישיים ביותר, המדריכה בינתיים מאפשרת לי את הקצב שלי, ושוב אני נשאר עם השאלות- מה להביא למרחב ההדרכתי? למשל האם סיבת הפנייה או רגשותיו הזהים לתקופות או זמנים שה"מטפל" סטודנט שלו מרגיש? מבלי להיחשף יותר על המידה, כי חשיפה לצערי שרפה אותי.

לגבי השאלות החוזרות כאן מכמה אנשים לגבי טיפול תרופתי, הטיפול התרופתי הוא סימפטום, שכן לתפיסתי הרבה אנשי מקצוע מסתובבים עם חרדה ודיכאון מטופלים או לא, טראומטיזציה משנית כזו או אחרת, כך האמנתי כשאמרתי למדריכה שהייתי בטיפול , שכן להבנתי אז ופחות היום טיפול הוא משהו שמעיד על קבלת עזרה, על מה שהרבה מעודדים אותנו לעשות כסטודנטים וכאנשי מקצוע (האמירה באוניברסיטה המנותקת מאותה מדריכה ), חשבתי שבזה זה יסתיים, אך החקירה שהגיעה אח"כ, הגיעה לסימפטומים, (הסיבה ששיתפתי ב"משחק" ההדרכתי הזה , זה בדיוק מה שנאמר כאן, שלא יגידו שאני סגור, הגנתי, לא משתף, היה חשש שהתברר כנכון שישפטו אותי אך בשביל לעודד אותי הבטיחה לי אווירה לא "שיפוטית"), לשימוש בטיפול תרופתי, ופתאום למדריכה הייתה יומרה שבזכות הטיפול שלי באחרים ובהדרכות לא אצטרך את הקביים התרופתיות- קצת בעייתי להגיד דבר כזה מבלי להכיר אותי.

המסר או האני פנימי שלי אומרים שצריך בהדרכה הנוכחית להמתין, לחכות, לראות איך הטיפול יתפתח, איך קשר ההדרכה יתפתח, אף בהחלט המצחיק ביותר שבשל התרגשות או חרדה לקראת פגישה ראשונה במקום חדש, עלו החששות מההדרכה הראשונה, והפגישה לא הכי צלחה, המדריכה לא התרגשה מזה, אני לקחתי את זה למקום שאולי אני לא טוב מספיק, המדריכה הנוכחית החזירה את זה למקום הלומד, הבוחן , המתלמד הטועה , ניסתה לתת לי מקום בטוח, זה היה חשוב, בעיקר לקראת הפגישה הבאה.


אני יודע שכתבתי כאן המון ויהיה קשה לכם לעקוב אחרי הכל, אך מצד שני יש הרבה מקום לאינטרפטציות דינאמיות והתייחסותיות מהקשרים ההדרכתיים הקודמים לנוכחי, אני מאוד מאמין בתהלך מקביל בין קשר ההדרכה לקשר הטיפולי.
 
הי

זה שוב ג'ונסון.

אינני יודע בדיוק מה קרה בינך לבין המדריכה הראשונה.
מקריאה שלך בפורום הזה אני יכול לומר שאתה מאד מחוייב למקצוע, שיש לך יכולות ורבאליות מרשימות, ושאתה חושב לעומק.
זה כשלעצמו ממש לא מעט.
ועם זאת, משהו לא עבד בקשר ההוא. אינני יודע בדיוק מה. אולי חשת שנחשפת יותר מדי וזה גרם לך לתחושות רעות, אולי המדריכה טעתה, אולי גם וגם.
כפי שכתבתי, היום, לאחר 8 שנים, אני מבין שבאחת ההדרכות הראשונות שלי הייתי במקום סגור, לא מסתכל על עצמו, וגם קצת יהיר.
רציתי להיות מטפל יותר מכל דבר אחר. אבל היתה לי עוד דרך לעבור. זה לוקח זמן, הדברים האלה.
ועם זאת, לראייתי הדרכה טובה יודעת לאפשר לך לעשות סוג של טרנספורמציה, לאפשר לך לטעות, ולהזמין טעויות ושינוי - ממקום של ביחד.
נשמע שבפגישת ההדרכה החדשה כן חשת את זה. איזה כיף.
אני כן חושב שאפשר לעשות שינויים. ואני לא אוהב שאומרים על מישהו שהוא לא מתאים למקצוע.
עבודה סוציאלית הינה תחום מאד רחב, עם מגוון עצום של דברים שאפשר לעשות בו. יש מקום לכל מיני סוגים של עובדים סוציאליים, ולא כולם צריכים להיות זהים. וחוץ מזה, אנשים עוברים תהליכים, אם אתה מאמין בהם ועוזר להם בכך.
ועם זאת, כשאתה נמצא בסוכנות ספציפית, קשה לראות את זה. עולמך מצטמצם. וחוץ מזה, בתור מדריך יש לך מחוייבות לא רק לסטודנט אלא גם למטופלים שלו... ואני מניח שבשלב מסויים יש גבול למה שאתה מוכן להעביר אותם, אם לראייתך הסטודנט ממש לא טוב.
זה מסובך.
אני תוהה כיצד אנהג אני אם אהיה מדריך ואקבל סטודנט שלא נראה לי טוב או מתאים. אחרי הכל, הגיוני שזה יקרה. אין סינונים אישיים למי שמתחיל תואר ראשון... ובטח יש גם אנשים שנמצאים שם מסיבות שייראו לי בעייתיות, עם מעט כישורים או עמדות שקשה לי לקבל.
לא יודע.

במהלך תקופתי כסטודנט (וגם במקום העבודה הנוכחי שלי) שמעתי על מספר מקרים שבהם היחס של המדריכים לסטודנטים גבל ב abuse.
למזלי, זה לא קרה לי.
הרבה פעמים עלתה השאלה - איפה המדריך של המדריך? הפיקוח?
לפחות במקרה אחד (לא באוניברסיטה שלי) נראה שהביקורת של המדריכה על הסטודנט היתה כל כך קשה, עד שזה 'זלג' גם למקום ההכשרה השני של הסטודנט, ולבסוף לפליטתו מהמסלול. זה ממש חבל, וגם לא הוגן. המדריכה הקבוצתית באוניברסיטה באותו זמן היתה מאד לא מכילה, ומאד לא תומכת.

מאד עצוב.

סיפור נוסף ששמעתי, הוא על סטודנטית שהיתה לה חוויה מאד קשה בהדרכה.
היא תארה כיצד המדריכה השפילה והקטינה אותה, אמרה לה שהיא לא מתאימה ולא טובה.
כששאלה אותה - האם יכול להיות שמשהו מזה מגיע גם ממך? שאני לא לגמרי דפוקה אלא שגם לך היה קשה איתי ספציפית? המדריכה אמרה ש'בדקה את עצמה', ו'עשתה עבודה', ושהיא בטוחה לגמרי שלא. זה רק הסטודנטית אשמה במה שקרה.
הדבר הזה הותיר בסטודנטית צלקת. היא אומרת שלקח לה שנים להתגבר על זה.
שנים אחר כך, היא הפכה אשת מקצוע, כתבה את הדוקטורט שלה על הדרכה בעבודה סוציאלית - ואני הכרתי אותה כמרצה שלנו בקורס מתודות, אשר גם ריכזה את ההדרכה למדריכים שלנו.

איך שגלגל מסתובב.

אפשר ללמוד גם מחוויות הדרכה קשות. אבל זה עצוב כשזה קורה.

משהו שכן למדתי שעוזר לי בתור מודרך הוא ללמוד את עצמי - מה אני צריך בהדרכה, מה עושה לי טוב, מה מקשה עלי. ולשתף בזה את המדריך.
זה לא תמיד קל להיות במקום מודרך. אני לדוגמא, צריך שיגידו לי כשאני משהו נכון. אני חש שכשאני לא מקבל את זה, אני מתקשה גם לשמוע ולהקשיב במקומות שבהם אני שוגה. בהדרכות האחרונות שלי גם אמרתי את זה למדריכים באופן גלוי. והם הקשיבו.

אצלך, אולי גם אפשר ללמוד משהו מההדרכה הכושלת הראשונה. אני לא לגמרי יודע מה. אולי שאתה מעדיף לשמור על מרחק בין המקום ההדרכתי והטיפולי, ושחציית קווים עושה לך לא טוב. fair enough.

כן חשוב, לדעתי, שלא תוותר על המקום שלך להפתח - אולי בטיפול.
וזה מביא אותי לנושא השני שלך על מטפלים שהם גם מטופלים.

אני לא רואה את זה כבושה ללכת לטיפול. להיפך... אני קצת חשדני באנשי מקצוע שלא היו בטיפול, האמת.
הגישה הבסיסית צריכה להיות, לדעתי, של בחינה עצמית, של הגברת המודעות לעצמנו - כאנשי מקצוע וכבני אדם.
ככה אנחנו גדלים.
אבל האמת היא שזה לא דבר קל בכלל.
להיות מטופל דורש המון אומץ.
לא תמיד יש לנו אותו.
אני יכול להגיד על עצמי שלפחות במידה מסויימת, הפניה שלי לתחום הטיפולי נעשתה מתוך פנטזיה שאם אעשה זאת לא אצטרך להיות נזקק לאף אחד. שאוכל לטפל בעצמי.
למרבה הצער, זה לא עובד ככה.
לקח לי הרבה זמן להבין את זה. אני מניח שזה עדיין דבר שאני נאבק בו.

באשר לטיפול תרופתי, אני לא נגד, אבל לא חושב שזה יכול להחליף טיפול בשיחות. לפעמים צריך גם וגם.
באופן בסיסי אני לא חושב שזה צריך להפריע לתפקוד או ליחס אל הסטודנט. במיוחד כשמדברים על SSRI וכאלה.

ועם זאת, אני כן שואל את עצמי האם אין מקרים שבהם הסטודנט 'חולה' מדי מכדי לטפל. נגיד שהוא סובל מהפרעה דו קטבית, ונמצא בתקופה של מאניה רצינית. ההגיון אומר שזה יכול להיות מאד בעייתי בעבודה ובכלל. הסטודנט עצמו לא יהיה מודע לזה, ובטח יחשוב שנעשה לו עוול. אני לא הייתי רוצה שהמטפל שלי יהיה במאניה. ממש לא.

אבל: כאן אנחנו נכנסים לתחום רחב יותר שלא קשור רק בסטודנטים, אלא באנשי מקצוע בכלל. האם אדם שסובל מסכיזופרניה יכול להיות מטפל? תאורטית, אני רוצה לענות שכן, זה אפשרי. ותמיד יש את הדוגמה של פטרישה דיגן (ממליץ לך לראות סרטים שלך אם אינך מכיר). אני לא חושב שזה אינהרנטית בלתי אפשרי, אבל כן נראה לי שבמקרה כזה הסטודנט צריך להיות בעל כוחות רבים, ולקבל המון תמיכה. שני התנאים הללו לא תמיד מתקיימים.

טוב....מספיק בינתיים.
נחמד שאתה פותח נושאים כאלה לדיון.
לילה טוב.
 

KFIRB

New member
תפקיד המדריך מורכב -אין ספק

אך אני תוהה מה מערכת התמיכה /פיקוח /הדרכה שהמדריך מקבל? ועד כמה הוא מחוייב לה?

אני מנסה לחשוב על מדריכות שנתקלו בשנה שעברה בבעיות ואותן בעיות השתקפו דרך התנהגות הסטודנטים- בסוכנות אחת המדריך היה חיצוני ולא ביקר ולו פעם אחת בסוכנות, והיום מתברר כי כלל לא התנהלה שם הכשרה (שתלמידי ההשלמה ממנים אותה במחיר מלא מכיסם והאמן לי שמדובר במחיר יקר, דיי דומה לשנת למידה בפסיכותרפיה), בסוכנות אחרת , המדריכה הייתה "הגנתית" בעצמה הצליחה להשליך על אחת הסטודנטיות ולהפוך אותה לשעיר לעזאזל והיא ברחה מהמקצוע , אלו שנשארו שם התלוננו על מערכת יחסים עכורה, מדריכה שלישית התנהלה בניגוד לאתיקה הטיפולית והכריחה להקליט מטופל , מתרבות התלונות על מדריכים ש הכריחו להקליט ולתמלל מילה במילה בניגוד להוראות היחידה, למה זה מתפוצץ רק השנה? כי לא האוניברסיטה ולא המדריכים העלו את זכויות והחובות בהכשרה המעשית בצורה שקופה כמתבקשת כחלק מההכשרה והסוציאליזציה לשקיפות, ויש מדריכות , שלי ושל אחת נוספת שחטאו בשיפוטיות וחטאו ליחסי הדרכה גרועים , באחריות מלאה של שני הצדדים(שלי , של הסטודנטית האחרת ושל המדריכות), אך כובד האחריות הוא של המדריכות ואח"כ של הסטודנטים, כי הן מתוות את התהליך ובדיוק בהקבלה לטיפול שבו אני נושא באחריות הטיפולית (ובהמשך התמקצעותי גם באחריות חוקית),ולמרות שגם למטופל יש אחריות, כך גם בהדרכה יש למדריך יותר אחריות מלמודרך. ועצוב שאצלנו במקצוע בניגוד למקצועות שבהם יש הכשרה בשדה(הוראה, מקצועות טיפול אחרים) אין קוד אתי להדרכה.

אני חושב על שלושה מדריכות, ותיקות בהדרכה, מכירות את האוניברסיטה המון שנים, מגיעות לקבוצות ההדרכה המעורבות גם בכאלו שזו שנה ראשונה או שלישית שלהן בהדרכה, עד כמה בטוח למדריכות האלו לפתוח קשיים ? יש מדריכות ואנשי מקצוע הרואים בכך פגיעה בערך המקצועי שלהם (מישהו אמר פגיעה נרקסיסטית?), לא תמיד המדריכה הבכירה מכירה את הסטודנט ולכן נוצר טלפון שבור.

תפקיד ההדרכה הוא מורכב כי על המדריך יש את האחריות הטיפולית וגם החוקית לכשלי או הצלחת הטיפול של הסטודנט, יש לו את האחריות מול הצוות בסוכנות, ובו זמנית הוא צריך להחזיק את הסטודנט את המטופל ואת האינטראקציה ביניהם וביניהם לבין עצמו כמדריך והיכן זה פוגש אותו כמדריך. למדריך סטודנטים יש רעש נוסף- והוא שהוא משמש במספר כובעים- המעריך, המדריך , המפקח, המחליט לגבי כשירות מקצועית ועוד.

כאשר תהיה מדריך (באם תהיה, כי חלק מהסיפור של הדרכה לקויה נובע מהתמורה הזעומה והבזוייה שמדריכים מקבלים-שוב לדעתי חלק מהסוציאליזציה למקצוע, למדריכים יש הרבה כוח- אבל זה סיפור אחר). ויגיע סטודנט שלדעתך לא מתאים, צריכה להישאל שאלה- מה אצל הסטודנט מעורר אצלך חוסר נוחות? כי באמת ובתמים יש סטודנטים גרועים (לא אצלי בשנתון), שמתחצפים למדריך, שמזלזלים בפונה ועוד, לא הייתי רוצה שיהיו במקצוע ולצערי חלקם נכנס בדלת האחורית.

סיפור ההדרכה לדעתי מפוספס, למדריכים יש הרבה כוח, אילו יחליטו להשבית את ההכשרה בשנה אחת בכל המוסדות ( אם בכלל יתאגדו), ויפסיקו את ההכשרה עד שתנאי ההדרכה שלהם לא ישתפרו, שתנאי התמיכה בהם לא ישתפרו, התגמול לא ישתפר (בתוכניות ההשלמה למיניהן, וזה לא סוד, האוניברסיטאות עושות קופה מאוד יפה על חשבון הסטודנטים והמדריכים), יש מדריכים אלטרואיסטים ויש מדריכים שמנקזים את התסכול הזה לסטודנטים. יש בעיות טכניות למשל שעלות ההדרכה היא יקרה מאוד לעומת התגמול, אין אחידות בסטדנרטים להדרכה מבחינת מטלות הלמידה של הסטודנט בכל הסוכנויות , למשל שסטודנט משלם נסיעות מחיר גבוה, לעתים גם בזמן נסיעה ארוך. ובעיקר סוציאליזציה למקצוע- האם כשמדריכות אותי מדריכות מנוצלות, מה הן מלמדות אותי? שבמקצוע מותר לנצל אותי ואני חייב לשתוק? שחייבים "להתנדב" בשכר? ככה חינוך לתבוסתנות מנציח את המקצוע.

דווקא בנושא נפגעי נפש פוסט פסיכוטיים (בי פולאריים ואפילו מצבי סכיזופרניה) יכולים לטפל ולהיות מטפלים טובים, זה דיי תלוי בניטור העצמי וניהול המחלה. מה שדיגן הצליחה לעשות וכמוה מספר עו"סים ופסיכולוגים בארץ הוא ניהול המחלה. זה מודל שלצערי בארץ מפוספס בשל צעירותו של תחום השיקום וחשיבה פטרונית של חלק מאנשי המקצוע בתחום הטיפול ואף בתחום השיקום. בין היתר, הבעיה היא מערכתית שכן עדיין מערכת בריאות הנפש (הביטוחית והשיקומית) מנוהלים ע"י רופאים, ואני חושב שזה אומר הרבה, לרופאים פסיכיאטרים רבים קשה להאמין בהחלמה כפי שעו"ס מאמינים בו.

מבחינה מה ההדרכה הראשונה למדה אותי- זה בעיקר לשמור על עצמי ולחפש עוגנים נוספים ולבצע ניטור לרגשות שלי עד כמה אני בטוח או לא. מודעות לרגש היא חיונית אך מה שבעיקר עזר לי בהכשרה השנייה היה המוקד במטופלים. כאשר שמים את המטופל במרכז, שהוא יכול או לא , לפגוש אותי, אז זה נוגע אליי במקומות מאוד ספיציפיים שהבחירה היא יותר נשלטת אם לשתף, מאשר כאשר מושא ההדרכה הוא אני.

לגבי טיפול בתרופות ובשיחות- אני מאמין שזה קצת כמו שני תהליכים מקבילים, מדובר בכלים שונים, כמו קביים או נוגדי כאב ופיזיותרפיה.
 

לילית462

New member
נשמע שיש לך השנה מדריכה מצויינת!

למרות זאת, היות ומדובר במסגרת אוניברסיטאית - אני הייתי נשמרת (אבל זאת אני). ובכלל אני חושבת שכשמדובר במדריך שנמצא בעמדת כח עליך, צריך לשמור על עצמך. זה אולי מעט חרדתי ופראנואידי אבל אני מאמינה ב better safe then sorry. וזאת גם בדיוק הסיבה שבעיני תמיד עדיף מדריך חיצוני!

בנוסף הייתי אומרת שבדיוק כמו בטיפול, או בכל מערכת יחסים, יש חשיבות להדרגה ולבניה של הקשר והאמון. קשר שהאמון בו נבנה בהדרגה הוא קשר יציב יותר ובטוח יותר מאשר קשר שבו נחשפים לחלוטין מהרגע הראשון. היות וזה תהליך שעברתי על בשרי באופן דומה למדי למה שאתה מתאר, והיות ושמעתי על תהליכים דומים גם אצל מטפלים / מודרכים אחרים, נותר לי רק לשער שמדובר בתהליך של למידה שבו אנחנו המטפלים, בדיוק כמו כל אדם אחר, לומדים מהם הגבולות ואיך לייצר אותם בדרך הבטוחה לנו.

לצערי, הסובלנות שיש לחברה בכלל לאנשים עם קשיים היא מאוד נמוכה. ואין הבדל אם מדובר על מקום עבודה בעל אופי טיפולי או מסגרת אחרת ואולי אפילו יש קשר הפוך. נדמה שמקומות טיפוליים דורשים יותר "יציבות נפשית" מהעובדים שלהם ופחות סובלניים לצרכים כאלה ואחרים של העובדים.

שורה תחתונה - העיצה שלי, תזהר ותישמר שלא תידפק. וממילא האוניברסיטה וההדרכה הם לא המקום הנכון לטפל בנושאים האישיים שלך.
 

KFIRB

New member
צודקת

זה הלקח המשמעותי שלקחתי מאותה הכשרה והדרכה חודרנית וחושפנית.

בניית הגבולות שלי וזה תמיד לדעתי בהתהוות.
 
למעלה