שאלה להורים שכולים

[שרון123]

שאלה להורים שכולים

בכל פעם אני נתקעת מחדש, גם אם זו קופאית בסופר, גם אם זו מישהי שיושבת לידי בחוג, וגם אם זה בעבודה: מה עונים לשאלה "כמה ילדים יש לך?" אני כמובן לא מסתירה, ומצד שני לא תמיד בא לי להיכנס לסיפור ולפרטים, ולמבטים, ולשתיקה שאח"כ, ולשאלות שיבואו. ואפילו ניראה לי שאם אספר אפגע יותר אם היחס פתאום לא יהיה יפה מספיק, אם יהיה חוסר כבוד שלהם כלפי. אני מעדיפה לא לספר ואז אני מרגישה הרבה פחות פגיעה.... אז למי אומרים מה?

 

[eaz1514]

תשובה מאמא שכולה

לא פעם נדרשתי לשאלה הזאת, והתשובה היא תמיד - שניים, ילדתי שני ילדים. אחד מהם כבר לא חי. זה אל עניינו של אף אחד , אם יש צורך אני מספרת אין לי בעיה עם זה, אבל אני לא יכולה להגיד נשואה + 1 כי זה לא נכון. רק פעם אחת נתקלתי באטימות, אישפזו אותי לניתוח דחוף והאחות שקבלה אותי סרבה לרשום 2 ילדים, מתוך התעקשתי בקשתי התערבות של האחות הראשית ואכן נרשם בגליון 2 ילדים. אילנה אמא של רונן

 

[בלה ענת]

צריך תמיד להגיד את האמת ../images/Emo189.gif

יש לי שני ילדים וכך זה יהיה תמיד. לא צריך לחשוב על אחרים, לא צרין לחשוש מתגובתם. אנחנו נפגענו קשות ואנחנו ההורים שאיבדנו ילד אהוב, אצלי זאת בתי מדהימה, מתחשבים יותר מידי באחרים. אני גהה בבת שלי ותמיד מדברת עליה. תרגישי נוח לומר את האמת בלי להסס. אצא של ענת אור ענת אור |מלאך06.05.1980-21.02.2007

 

[yazi22]

תמיד שלושה

הסיטואציה הזאת כמעט יומיומית. הנה שני קטעים שכתבתי שנוגעים לנושא - ירח בשמי שנגחאי ותודה לאל ותמיד אני עונה שלושה. ומי שמסיבה זו או אחרת ממשיך ושואל ומתעניין מקבל תשובה. ומי שבאמת מתעניין ומקשיב ואוהב אדם - יזדעזע וישתתף ולמרות הקושי, טוב הדבר שנינו. ומי שסתם שואל מתוך חטטנות, יאלם דום, וירצה לקבור את עצמו, ואין מה לרחם עליו. ואם לא שואלים הלאה, אני לא מתנדב לספר. אין לי צורך להעמיס את המשא שלי על עוד אנשים שבמקרה חצו את דרכי.

 

[רעוּת]

זה הזכיר לי קטע מספר של מאיר שלו

"אתה יודע כמה ימי זיכרון יש למשפחה כזאת בשנה? יום הזכרון של המדינה, ויום הזכרון של החטיבה, ויום הזכרון של היחידה, ושל הפיקוד ושל בית-הספר ושל הכפר, שלא נשתעמם אפילו רגע. והימי-זכרון שלי, מה איתם? היום שבוא הוא נולד, והיום שהוא נפל, והיום שראיתי אותו בפעם האחרונה? ומה עם רגע הזכרון כשאתה עובר על-יד עץ שהוא נפל ממנו כשהיה בן שש? והדקה דומיה כשאתה רואה ברחוב מישהו שלמד איתו בכיתה אחת? ושניית הזכרון בגלל מישהו בלונדיני כמוהו? והמקומות? כמה שזה נדוש וכמה שזה נורא. זה לא רק הקבר, זה גם האנדרטה של הכפר, והאנדרטה של החטיבה, והאנדרטה של הפיקוד, וגל-עד פה וגל-עד שם, והלוח-זכרון בבית-הספר. וחוץ מזה, יש את המקום ששם הוא נהרג, שבארץ הזאת זה אף פעם לא רחוק יותר מדי מהבית, והמקום שלו ליד השולחן, וכשעורכים את השולחן אתה תמיד חושב אם לשים גם את הצלחת שלו. וכששואלים אותך במשרד ממשלתי כמה ילדים יש לך? מה לענות? שניים או שלושה?" ("עשו", עמ' 182)

 

[liat1953]

הפעם הראשונה היתה קשה במיוחד

זה היה בטרם סיימנו את השבעה בעלי אושפז באופן דחוף בבי"ח והשאלה הזו כמובן נשאלה והתגובה של שנינו היתה יחד,הוא אחד ואני שניים...זו היתה סיטואציה כל כך קשה ומביכה...שנינו ביחד עם התשובה פרצנו בבכי,עוד לא ידענו אז באיזו מציאות אנו נמצאים ובקשתיו שלעולם לא עוד,הולדנו שני בנים והם איתנו עד יומנו האחרון,אחד בחיים והשני בלב. מי היה מאמין ששאלה כה פשוטה תהפך להיות כה קשה וכואבת. כשאני נשאלת ברוב המקרים עונה שניים ולא מוסיפה עוד,אך במקרים מסוימים כשמרגישה שאפשר מוסיפה את ההמשך...

 

[דנה של רותם]

חשבתי על זה לא מעט

גם בהקשר של כתיבת קורות חיים שדיברתי איתך על זה בעבר. התשובה האוטומטית שיוצאת לי תמיד היא 3. שלושה ילדתי. זה שרותם כבר לא כאן לא מפחית אותו מהספירה. כמו שכתבו לך לפני, כשאני מרגישה שמתאים אני מספרת, כשלא מתאים אז לא. הייתה אמא אחת בגן של אלון ששאלה אותי בתמימות כמה ילדים יש לי. עניתי לה, ואז היא המשיכה ושאלה "אז איפה הבכור?" סיפרתי לה בקצרה והיא כמעט התעלפה. ממש ככה. כמה ימים אחר כך היא לגמרי התחמקה ממני פחדה לפגוש אותי לא ידעה איפה לקבור את עצמה. אחרי עוד כמה ימים היא התעשתה ואזרה אומץ לדבר איתי.......

 

[yazi22]

גם לי קרה

לפני כשנה הגיע אלי מישהו לקנות דבר שפרסמתי. תוך כדי התעסקות הוא שאל כמה ילדים יש לי - ועניתי שלושה. ואז הוא המשיך ושאל - בני כמה? ואני המשכתי ועניתי - 13, 17 ו - 19. הוא המשיך עוד בשיחה ואמר - אה, אז הבן הבכור כבר משרת בצבא? וכאן סיפרתי לו. האמת שהאיש היה באמת איש נחמד, והוא באמת נשתל פתאום במקומו. ביקש לדעת עוד, ובאמת העניין נגע לליבו. בסופו של דבר, זקפתי את אותה השיחה לצד הזכות. אין לי שום ספק - יש לי שלושה ילדים. אין לי שום צורך להעלות את הנושא מיזמתי. אין לי שום כוונה או צורך לשקר או להסתיר.

 

[Oris Mom]

אני לא אומרת

בניגוד לאחרים, לי אין כוח להיכנס לכל השאלות ולמבטים ולרגש שבא בעקבותיהם עם כל אדם שנקלע בדרכי. אני גרושה, יוצאת הרבה, ואחת השאלות הכי נפוצות שפותחים איתן שיחה היא: יש לך ילדים? כמה? מה גילם? מה הם עושים? וכולי. אז אני מודה, מתוך בחירה מודעת שלא להיכנס למקום הקשה הזה עם מישהו שפגשתי לפני חמש דקות אני אומרת: "שתי בנות" ובלב אני חושבת על הבן שלי ואומרת לו: אני תמיד זוכרת אותך ואתה תמיד אתי, אבל לאיש הזה לא בא לי לספר... רק אחרי שהקשר נעשה רציני, אני בוחרת את העיתוי המתאים ומספרת. לעומת זאת, כשעשינו מפגש משפחתי עם קרובים מצד אבא שלי שלא פגשנו הרבה שנים וכל אחד התבקש לספר על משפחתו, אני התקשיתי להתחיל. אבא שלי שרצה לעזור לי אמר: ל..... יש שתי בנות.... וואי וואי וואי, כמה שזה הרגיז אותי. זה לא אותו הדבר, לומר את זה בדייט למישהו שאולי לא אראה יותר בחיים ולומר את זה לקרובי משפחה שהתאספו כדי לחדש ולחזק את ההכירות ביניהם! כעסתי מאד ואמרתי בקול חד: "לא אבא, לא רק שתי בנות, יש לי גם בן, אז בואו לא נשכח אותו". ואז המשכתי וסיפרתי על אורי, איזה ילד מקסים ומוצלח הוא היה והייתי גאה מאד בעצמי שהצלחתי לומר להם את כל זה. אז יש ויש, כל סיטואציה ומה שמתאים לה.

 

[שרון123]

אני (כרגע) ממש מזדהה איתך....

אצלנו הכל עוד טרי, ובטח עוד ישתנה בהמשך לא פעם. אני הולכת למספר חוגים בערב, וגם לחדר כושר, כחלק מניסיונות השיקום שלי. בכל החוגים והפעילויות אני מוקפת נשים, אימהות שגרות בישוב שלי. ותמיד עולה השאלה על הילדים והגילאים שלהם. ואני מרגישה שלא תמיד בא לי להיכנס לסיפור העצוב, לשאלות הקשות, לקושי שמלווה את השיחות האלה, ולעובדה שאח"כ כבר יסתכלו עלי אחרת - קצת ברחמים, קצת בריחוק, קצת ייבחנו את התגובות שלי. לא בא לי! בא לי לנהל איתן שיחות קלילות של צחוק וטמינת ראש בחול, הרי זו הטרפיה שלי. כמובן שאם נוצרת קירבה הנושא יעלה, וממילא בישוב כמו שלנו תמיד תהיה מי שתכיר אותי וכבר תדאג לספר.... מעבר לכך, אני מרגישה שהדיבור על ירדן ופתיחת הנושא, משאירים אותי חשופה ופגיעה במיוחד, ואז אני גם עלולה לצפות ליחס מיוחד - "הרי פתחתי את ליבי, את קודש הקודשים בפניהם, אז הם צריכים להיות זהירים איתי", במיקרים כאלה אני נפגעת בקלות....