הפרעה לאור שמש - הבהרות
1. פסק הדין בעניין דניאלה דויטש נגד מגדל, שקישרתי אליו בתגובתי לעיל, נזכר בפסק דין מאוחר יותר, בעניין יהודה דרוקר נגד יוסף פטריך, שאליו לא יכולתי לקשר עקב בעייה טכנית, אך הפניתי אליו בציון פרטי התיק במדויק, לרבות מספר הסעיף בפסק הדין (44), שבו כתבה השופטת רים נדאף כך:
“התובעים הפנו בעניין זה לת"א (שלום-ת"א-יפו) 46727/04 דויטש דניאלה נ' מגדל חברה לבטוח בע"מ - ת"א (17/1/07), ואשר שם נקבע, שאף חסימה של שעה אחת של אור השמש בשעות הבוקר מקיימת את יסודות העוולה של חסימת אור השמש.
"דא עקא, שמעבר לכך, שהתובעים לא ציינו כי על פסק-דין זה הוגש ערעור, ואשר לטענת הנתבעים בסיכומיהם, מבירור בנידון עם ב"כ הנתבעים שם, עולה כי פסק-הדין בוטל בהסכמה (ראה: סעיף 64 לסיכומי הנתבעים), הרי נראה ששם התובעת תמכה את טענותיה בחוו"ד, בעוד שבמקרה דנא טענות התובעים נטענו בעלמא".
בהסתמך על סעיף זה, ומאחר שלא מצאתי את ההחלטה המבטלת את פסק הדין, כתבתי, בזהירות הראויה, שפסק הדין (בעניין דניאלה דויטש) בוטל "כנראה" בהסכמה.
2. באותו פסק דין שבוטל מתייחס השופט מרדכי בן חיים גם לפסק הדין של בית המשפט העליון ב-
ע"א 1188/92, הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נגד גלעד ברעלי ואח', וערעור שכנגד, אשר לדברי קודמי נובע ממנו, כי תביעה בשל חסימת אור השמש אפשר להגיש רק על-פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, ולא על-פי פקודת הנזיקין. על כך אומר השופט בן חיים, בהסתמך על תקדימים של בית המשפט העליון, כי יש להבחין בין תביעה בשל ירידת ערך המקרקעין לבין תביעה בשל המטרד לאדם, לאמור: תביעה בשל פגיעה במקרקעין יש להגיש לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, אך תביעה על המטרד לאדם, לפי פקודת הנזיקין (סעיף ג.2.2 לפסק הדין). ואכן, ב-ע"א 1188/92 הנ"ל (פסק הדין של בית המשפט העליון) מסביר השופט יצחק זמיר, כי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה מדבר על פגיעה במקרקעין, ולא על פגיעה באדם, וכי הפגיעה תימדד לפי שווי המקרקעין (סעיף 10 ו- 11 לפסק הדין). ולא נאמר באותו פסק דין, כי סעיף 197 הנדון שולל תביעה לפי פקודת הנזיקין בשל מטרד שגרם נזק לאדם עצמו.
3. להבחנה שבין הפגיעה במקרקעין לפגיעה באדם מתייחסת גם השופטת חנה לפין הראל בפסק הדין השני, שאליו הפנה קודמי (ת"א [שלום, חיפה] 23655-02-10,
מלמד ואח' נגד אזורים חברה להשקעות בפתוח ובבנין בע"מ). מסקנתה של השופטת לפין הראל שונה מזו של השופט בן חיים, שכן היא אכן מפרשת את פסק הדין הנ"ל של בית המשפט העליון בעניין ברעלי כאילו על מטרד שנגרם בשל בנייה בהיתר לפי תוכנית אפשר להגיש תביעה רק על-פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תביעה שמתיישנת בדרך כלל בתוך שלוש שנים, ולא על-פי פקודת הנזיקין (סעיף 88 סיפא לפסק הדין). אולם בהמשך מסתייגת השופטת מאותה הלכה ישנה, השוללת לפי פרשנותה שלה תביעה על סמך פקודת הנזיקין, ופוסקת בכל זאת פיצוי לתובעים על עוגמת הנפש שנגרמה להם כתוצאה מההפרעה לאור השמש, אף-על-פי שלא הגישו במועד תביעה לפי סעיף 197 הנ"ל. “המקרה דנן", כותבת השופטת בסעיף 95 לפסק דינה, “הוא מקרה טיפוסי לתביעת נזק בגין עוגמת נפש. אין ספק כי התובעים סבלו ויסבלו כל חייהם מהמטרד בדבר חסימת אור שמש ואוויר, מטרד יומיומי אשר יש בו כדי לפגוע פגיעה של ממש באיכות חייהם”.
4. בסעיפים 82 - 86 לפסק דינה מסבירה השופטת לפין-הראל בדיוק את מה שכתבתי אני לפי מיטב הבנתי, שעליה מלגלג קודמי בהתנשאות האופיינית לו, לאמור: שהיתר בנייה כשלעצמו אינו חוסם תביעה בעילת מטרד (לרבות הפרעה לאור שמש).
