ההוכחה הזו היא של פילוסוף יווני
בשם פארמנידס (Parmenides) בן המאה הששית לפנה"ס, והיא באה להוכיח את קיומו התמידי של ה_עולם_ ולא של הבורא. אמנון יצחק יוצא מהנחה שיש בורא, שהיא הנחה לקויה ביותר, יען כי _טרם_ הוכח באפן מניח את הדעת כי "בורא" קיים גם מחוץ לספוג שבין אזני המאמינים בו. לעומת זאת, ההנחה שיש עולם, היא הנחה מבוססת ביותר ולפחות מתאשרת ע"י חושינו. להלן תמצית חפשית של ההוכחה של פארמנידס, ששוללת את בריאת העולם (היינו, מוכיחה שהעולם _קדמון_, היה קיים תמיד): "היש ישנו והאין איננו". היש ישנו בכמות קבועה ואינסופית ובצפיפות קבועה, שכן לא ייתכן שיש יותר יש במקום אחד ופחות במקום אחר, שכן זה מאפשר את קיומו של האין בנקודה אחת לעומת אי קיומו בנקודה אחרת, וכבר נקבע שהאין איננו. היש היה קיים מאז ומעולם ויהיה קיים לעולם, שכן אם היה קודם, אז היה ולא נברא, ואם לא היה קודם, נוצר מהאין? הרי כבר נאמר שהאין איננו. היש יתקיים לעולמים מאותה הסיבה. לגופו של עניין: אמנון יצחק מציב במרמה האפינית כל כך לאנשים מסוגו, "בורא" במקום "עולם" בדברי פארמנידס, "משחיל" את ההנחה חסרת הבסיס שקיים "בורא" גם מחוץ לספוג שבין שתי אזניו, ומתייחס לעניין כמעין אקסיומה שעליה הוא מבסס את טיעוניו, כשלמעשה הם חסרי תועלת אם ההתייחסות הבסיסית שלו לעניין היא שיש צורך בבריאה. כל שאר הדיונים הם לא רלוונטיים, למעשה, כי הם מתבססים על אותה הנחה ועל שלילת הנחות שגויות אחרות, כגון הנחת ההגבלה הנדרשת וההנחה שישנו מגביל ראשוני ולא בהכרח מגבילים שמגבילים מגבילים עד לאינסוף שבעבר, שהיא קבילה בדיוק כמו ההנחה שישנה יישות אלוהית שקיימת עד האינסוף בעבר (זו הנחה שלא דורשת יישות אלוהית שתנווט את העניינים, בניגוד להנחתו של אמנון יצחק). לא ברור מה תחום התמחותו של הפרופסור האמור, אבל היא מוטלת בספק גדול, וכנראה הוא, כמו כל הנזכרים ב"הוכחה", נבראו בהבל פיו של אמנון. פרט לכך, אנו מזהים ב"חבוריו" של אמנון יצחק מוטיב קבוע של האחזות בטייסים אן קצינים בכירים בחיל-אויר, או פרופסורים. זה נושא מרתק למחקר סוציולוגי על מודל למקור הערצה/סמכותיות/תלות-נפשית/אידיאל-הגשמה בלתי מושג המקנן בסתר נפשם הנכאה של אמנון יצחק וצאן מרעיתו הבלתי-קדוש...
