שאלה לי אליכם

[rache2]

שאלה לי אליכם

אני לא כל כך יודעת איך לנסח את השאלה כך שאם זה יהיה מבולגן סליחה מראש אתם חושבים שאנחנו צריכים להתייחס אחרת לאנשים שחולים? כלומר לאלו שקרובים אלינו. אצלי אחותי.. האם אני צריכה לקבל כל דבר ולהתקפל לכל מילה שמה היא תיפגע או לא יודעת מה רק בגלל שהיא חולה "ולא שפויה" סליחה על ההתבטאויות אני לא יודעת להסביר את עצמי

 

[זריחה 2]

לא !

הבנתי את השאלה,ומנסיוני היא מבינה בבירור כשאני מתייחסת אליה "רגיל"..לפעמים ,נוח לה כש"מתקפלים",עקב מצבה הרגיש, הסברת את עצמך טוב ואני חושבת שזו מחשבה החולפת בכולנו.

 

[rache2]

תודה

זה ממש מרגיז.. זה לא לפעמים נוח לה..היא מאוד נהנית "שפוחדים" ממנה. זה מעצבן... אז בדרך כלל זה מה שאני עושה אבל אתמול נגיד היה איזה קטע ממש מפגר. ולמרות שאני מבינה אותה גם אני בנאדם וגם לי יש חוסר סבלנות ועצבים זה שאין לי מחלת נפש לא אומר שאניפחות או יותר ממנה. אז אחותי ישר אמרה לי שעשיתי טעות גדולה ושהיא לא תדבר איתי יותר. וזה מזה הרתיח אותי. ואבא שלי אמר לי לבקש ממנה סליחה. והייתי עושה את זה אם הייתה סיבה! אבא שלי בקטע למה לך היא לא הגיונית כשהיא במצב הזה תגידי סליחה וזהו. למה מה קרה? שהיא תצעק ותגיד מה שבא לה ואני אשתוק כי מותר לה הכל כי היא מסכנה חולה?

 

[הצד האפל של הירח1]

יקירתי

צריך להתחיל בזה שגם לחולי נפש צריך להעמיד גבולות. אחרת הפיזור הוא יותר קשה ויותר כואב. אבל (וזה אבל גדול) רצוי לעשות זאת באסרטיביות ובהדרגה ולא לחכות לפיצוץ. זה טוב מאד שאת לא מסכימה עם כל "קטע" של אחותך ואת גם לא אמורה לפחד ממנה או להתקפל בפניה. למרות שהיא חולת נפש מסביבה ישנם עוד אנשים והיא חייבת להבין את זה. לדעתי מה שקרה כאן הוא שספגת עד קצה גבול היכולת וזה התפרץ לא בטוב. כשהיא צועקת תדברי איתה בטון שקט אבל תקיף ותגידי לה שזה לא מקובל עלייך ואת לא שומעת כשהיא מתעקשת לצעוק ובאמת סרבי לדבר איתה כל עוד היא צועקת. כך היא תבין שכדי להגיע אלייך ושתשמעי אותה היא לא אמורה לצעוק. לצעוק עליה חזרה זו לא כל כך הדרך (כמו שבוודאי הבנת מהריב האחרון) זה רק מלבה את היצרים ומותיר את שני הצדדים פגועים. בתקווה לשנה חדשה וטובה בהרבה

 

[rache2]

לא הסכמתי להתנצל בפניה

ביקשתי סליחה שנפגעה. כי על זה באמת יש מקום להתנצל בין אם התכוונתי ובין אם לא היא נפגעה. אבל זה לא משנה אין עם מי לדבר היא תמיד צודקת ויהי מה.

 

[יש פתח לתקוה]

מקרה שקרה אצלנו:

היינו צריכים לנסוע למשפחת בעלי, ובן משפחה, פגוע (מאניה-דיפרסיה) רצה להצטרף אלינו, רק שלא היה מקום באוטו, והוא לא בירר איתי קודם, בקיצור, לא ידעתי שהוא רוצה לנסוע איתנו עד שעמדנו ממש לצאת מהבית. יצאנו מהבית והוא הבין שאני לא אאפשר לו לנסוע איתנו באוטו (אין מקום, אין חגורות, לא בטיחותי וכו'. לא בקטע האישי.) הוא השתולל מכעס, בעט לנו בתיקים, פתח עלי את הפה.... אני לא זוכרת ממש את התגובה שלי, בכל מקרה היה לי ברור שלא צריך להתקפל לפניו. לעמות זאת, עם בעלי, כשהוא בדיכאון, יש מצבים ש "אין עם מי לדבר". אני יכולה לכעוס מפה עד להודעה חדשה, אבל אם הוא בלי כוחות או לא מבין את חשיבות הנושא (למשל, להביא את הילד מהמעון) - אין מה לעשות, אני רותחת ומוצאת פתרון אחר. ככה שלפעמים אפשר להעמיד את החולה במקום, ולפעמים יתהפך העולם 10 פעמים - לא יעזור לך כלום.

 

[rache2]

חחח..מכירה את 2 הצדדים

דיכאון עלי(תקופה קצרצרה ביותר) וגם אחותי סובלת ממניה דיפרסיה אבל זה כאילו שצריך לפחד ממנה. ללכת על שברי זכוכית לידה.. כי היא חולה..וכי אותה צריך להבין.

 

[לולי90]

בתי

לבתי יש סכיזופרניה...בדרך כלל אני מגיעה איתה לפשרות חוץ מ"הדברים שלה"-איסורים שהיא כופה עלינו בבית-ושזה מגיע מהפחדים שלה שהיא לא מסוגלת להתמודד איתם.בזה אני מבתרת לה על הכל-עד הגבול מסויים גם-אם זה עומר בגדר בדברים המקובלים...וכשהיא בהתקף-כמו שכתבה "יש פתח לתקווה"-"אין עם לי לדבר"-לכן משתדלים ללכת לקראתה...

 

[לולי90]

עם לי =עם מי