שאלה לכל האימהות (לילדים טיפה

[עמית@]

שאלה לכל האימהות (לילדים טיפה

שאלה לכל האימהות (לילדים טיפה
יותר גדולים משלי..) אנחנו חושבים על חזרה לטיםולים- לא עוד יומיים אל עוד חודשיים שלושה+ רציתי לדעת בקצרה- אם לא אכפת לכן לשתף מה הכי קשה בטיפולים עם ילדים? מה הבעיות העיקריות בהן נתקלתן? איך הילדים מתנהגים? מגיבים? (לגיל המדבר ולגיל שעדיין לא מדבר אבל כועס ומתוסכל

) איך פתרתן/ניסיתן לפתור, חלק מהקונפליקט? תודה המתמודדת לעתיד

 

[ענת של מאי 1]

עמית שלום../images/Emo24.gif

שאלה לכל האימהות (לילדים טיפה
יותר גדולים משלי..) אנחנו חושבים על חזרה לטיםולים- לא עוד יומיים אל עוד חודשיים שלושה+ רציתי לדעת בקצרה- אם לא אכפת לכן לשתף מה הכי קשה בטיפולים עם ילדים? מה הבעיות העיקריות בהן נתקלתן? איך הילדים מתנהגים? מגיבים? (לגיל המדבר ולגיל שעדיין לא מדבר אבל כועס ומתוסכל

) איך פתרתן/ניסיתן לפתור, חלק מהקונפליקט? תודה המתמודדת לעתיד

עמית שלום

קודם כל מזל טוב על ההחלטה הנבונה

הבעייה העיקרית שלי היא: שאני תמיד צריכה לדאוג לסידור למאי שאני נוסעת לתה"ש.(לא מומלץ לקחת ילד ל IVF). אני אולי לא דוגמא קלסית, כי הטיפולים שלי ללא הורמונים,אבל... לא חושבת שתהיה לך בעייה. סה"כ תמר ילדה קטנה מאוד

 

[תמי של יעל ומיכל]

הכי קשה זה להסביר להם שאסור לקפוץ

שאלה לכל האימהות (לילדים טיפה
יותר גדולים משלי..) אנחנו חושבים על חזרה לטיםולים- לא עוד יומיים אל עוד חודשיים שלושה+ רציתי לדעת בקצרה- אם לא אכפת לכן לשתף מה הכי קשה בטיפולים עם ילדים? מה הבעיות העיקריות בהן נתקלתן? איך הילדים מתנהגים? מגיבים? (לגיל המדבר ולגיל שעדיין לא מדבר אבל כועס ומתוסכל

) איך פתרתן/ניסיתן לפתור, חלק מהקונפליקט? תודה המתמודדת לעתיד

הכי קשה זה להסביר להם שאסור לקפוץ
על הבטן של אמא, ולמה אמא לא יכולה להרים על הידיים (לאחר ההחזרה). כמו כן התימרונים לבדיקות למיניהן (דם , אולטרסאונד...) צריך למצוא חברים טובים או משפחה שיהיו מוכנים לעזור כשצריך. באיזה גיל הילדים שלך?

 

[עמית@]

תמר בת שבעה חודשים כרגע

הכי קשה זה להסביר להם שאסור לקפוץ
על הבטן של אמא, ולמה אמא לא יכולה להרים על הידיים (לאחר ההחזרה). כמו כן התימרונים לבדיקות למיניהן (דם , אולטרסאונד...) צריך למצוא חברים טובים או משפחה שיהיו מוכנים לעזור כשצריך. באיזה גיל הילדים שלך?

תמר בת שבעה חודשים כרגע
אבל אתם יודעים- יכול להיות שהיא תגדל עם הורים בטיפולים (לכו דעו כמה זמן זה יקח הפעם..)

 

[תמי של יעל ומיכל]

טוב, לגיל כזה אין לי עצות. הבנות

תמר בת שבעה חודשים כרגע
אבל אתם יודעים- יכול להיות שהיא תגדל עם הורים בטיפולים (לכו דעו כמה זמן זה יקח הפעם..)

טוב, לגיל כזה אין לי עצות. הבנות
שלי היו בנות קצת 4 כשהתחלנו שוב טיפולים, ויכולתי כבר לתקשר איתן, ולהסביר שכואב לי בבטן.מעבר לזה הן לא יודעות כלום עד היום (הן כבר בנות 6.5 עוד מעט) לא ערבתי אותןואני לא חושבת שצריך. לגבי תמר, פשוט תנסי להעניק לה את תשומת הלב לה היא רגילה, ככול האפשר כמובן, וכמו שאמרתי, להעזר במי שרק אפשר לאחר ההחזרה.

 

[אמאלה2]

דווקא זה גיל שיהיה לך יותר קל

תמר בת שבעה חודשים כרגע
אבל אתם יודעים- יכול להיות שהיא תגדל עם הורים בטיפולים (לכו דעו כמה זמן זה יקח הפעם..)

דווקא זה גיל שיהיה לך יותר קל
היא עוד לא מבינה ועוד לא דורשת שתעשי איתה סלטות

בכל מקרה מאחלת לכם הצלחה מהירה.

 

[ענת של מאי 1]

../images/Emo13.gif

הכי קשה זה להסביר להם שאסור לקפוץ
על הבטן של אמא, ולמה אמא לא יכולה להרים על הידיים (לאחר ההחזרה). כמו כן התימרונים לבדיקות למיניהן (דם , אולטרסאונד...) צריך למצוא חברים טובים או משפחה שיהיו מוכנים לעזור כשצריך. באיזה גיל הילדים שלך?

אני לא צריכה לתת הסבר שכזה. מהסיבה הפשוטה שההחזרה היא לא אליי

תמי:הילדה של עמית בערך שנה נכון עמית

ועוד משהו....אני חושבת שלא כדאי שהילד יראה את אמא מזריקה לבטן/לישבן. לא כדאי ליצור טראומה מהטיפול!!!!!!

 

[עין 3]

דווקא בגיל של תמר זה יחסית קל

שאלה לכל האימהות (לילדים טיפה
יותר גדולים משלי..) אנחנו חושבים על חזרה לטיםולים- לא עוד יומיים אל עוד חודשיים שלושה+ רציתי לדעת בקצרה- אם לא אכפת לכן לשתף מה הכי קשה בטיפולים עם ילדים? מה הבעיות העיקריות בהן נתקלתן? איך הילדים מתנהגים? מגיבים? (לגיל המדבר ולגיל שעדיין לא מדבר אבל כועס ומתוסכל

) איך פתרתן/ניסיתן לפתור, חלק מהקונפליקט? תודה המתמודדת לעתיד

דווקא בגיל של תמר זה יחסית קל
אני חזרתי לטיפולים כשעידן היה בן 4 חודשים. אז היה מאוד קל, פשוט השתדלתי לא להרים אותו, בעלי היה עושה את האמבטיות, ואני הייתי מלטפת ומחבקת כשהוא שכב במיטה שלו (או שלנו). עכשיו, כשעידן בן שנה ועשרה חודשים, זה מאוד קשה והוא מביע מורת רוח כשאני אומרת לו שכואבות לי הידיים ואני לא יכולה להרים אותו, או שכואבת לי הבטן אז אי אפשר לקפוץ עלי ואני לא יכולה לעשות לו אוירון. אז איך בכל זאת מצליחים? לא מצליחים... אחרי ההחזרה האחרונה הסתכלתי על השעון - החזקתי מעמד בדיוק שעתיים לא להרים אותו על הידיים.

 

[מ א י ה ועוד3]

עמית, אנחנו חזרנו בחצי שנה.

שאלה לכל האימהות (לילדים טיפה
יותר גדולים משלי..) אנחנו חושבים על חזרה לטיםולים- לא עוד יומיים אל עוד חודשיים שלושה+ רציתי לדעת בקצרה- אם לא אכפת לכן לשתף מה הכי קשה בטיפולים עם ילדים? מה הבעיות העיקריות בהן נתקלתן? איך הילדים מתנהגים? מגיבים? (לגיל המדבר ולגיל שעדיין לא מדבר אבל כועס ומתוסכל

) איך פתרתן/ניסיתן לפתור, חלק מהקונפליקט? תודה המתמודדת לעתיד

עמית, אנחנו חזרנו בחצי שנה.
עד גיל שנה כמעט ולא היו בעיות, רק סידורים כמו איפה להשאיר אותה, ולמען האמת, לקחנו אותה איתנו לכל מקום, כולל הזרעות ומוקפאים וכו'. רק ממש IVF נאלצנו לומר במשפחה, ומזל שהפעם הצליח בנסיון ראשון של IVF. הבעיה העיקרית היתה שחיכיתי המון אצל הרופא, וכשהיא היתה אתנו היא הוציאה את העיניים לכל אלו "בסיבוב ראשון". אז אני נכנסתי לבד ועידו היה מסתובב איתה בחוץ. זה קצת עצוב לחשוב שתמוז בילתה כמעט שנה שלמה יומיים שלושה בשבוע מחוץ לחדר המתנה של הרופא... דבר שני, מה את עושה בבקרים? אם את לא עובדת עדיין זה לא נורא, אבל אחרת צריך להגיע לתת דם בבוקר מוקדם וצריך מישהו שיקח אותה לגן או ישמור עליה אם את לא יכולה לתת דם כשהיא בעגלה לידך. חוץ מזה, לא צריך להסביר כלום. ילדים מקבלים הכל בשלוה. אני למדתי להזריק לעצמי כשהיא נתלית עליי ומבקשת בקבוק, ותאמיני לי שאין בזה הרבה טראומה לילדה בגיל כזה. אמנם לא מרצון (מילואים של עידו והתעוררויות לילה). הבעיה היתה עייפות נוראית שלי, והורמונים. עצבים, מתחים, כעסים. שמתי לב לזה כשלקחתי חודשיים חופש בגלל וירוס CMV ופתאום הייתי אמא אחרת, עם כוחות ועם סבלנות ואושר בעיניים. לגבי החזרות עוברים וכו' - גם אני חיכיתי מס' שעות ואחר כך התנהגתי כרגיל, למעט העובדה שלא הרמתי אותה בדרך / אל הגן בלי סיבה. ונכנסתי להריון, כמו רחל של ענבל ועוד. אם תכנסי להריון תאומים מדובר בהריון קשה ודורש, כולל שמירת הריון אפשרית מחוץ לבית. אז צריך יותר להסביר. כשמתחילים לדבר, תמוז התחילה לפחד מסימני בדיקות הדם שלי ("פצע"), ולמזלי נכנסתי להריון לפני הגיל המודע מאד לעצמו, כמו עכשיו. מבחינה זו יש יתרון להתחיל מוקדם. ובהצלחה בפעם הראשונה (בעצם, אפילו בבית עוד קודם).

 

[מ א י ה ועוד3]

ועוד משהו, תמיד כשיש ילד בבית

עמית, אנחנו חזרנו בחצי שנה.
עד גיל שנה כמעט ולא היו בעיות, רק סידורים כמו איפה להשאיר אותה, ולמען האמת, לקחנו אותה איתנו לכל מקום, כולל הזרעות ומוקפאים וכו'. רק ממש IVF נאלצנו לומר במשפחה, ומזל שהפעם הצליח בנסיון ראשון של IVF. הבעיה העיקרית היתה שחיכיתי המון אצל הרופא, וכשהיא היתה אתנו היא הוציאה את העיניים לכל אלו "בסיבוב ראשון". אז אני נכנסתי לבד ועידו היה מסתובב איתה בחוץ. זה קצת עצוב לחשוב שתמוז בילתה כמעט שנה שלמה יומיים שלושה בשבוע מחוץ לחדר המתנה של הרופא... דבר שני, מה את עושה בבקרים? אם את לא עובדת עדיין זה לא נורא, אבל אחרת צריך להגיע לתת דם בבוקר מוקדם וצריך מישהו שיקח אותה לגן או ישמור עליה אם את לא יכולה לתת דם כשהיא בעגלה לידך. חוץ מזה, לא צריך להסביר כלום. ילדים מקבלים הכל בשלוה. אני למדתי להזריק לעצמי כשהיא נתלית עליי ומבקשת בקבוק, ותאמיני לי שאין בזה הרבה טראומה לילדה בגיל כזה. אמנם לא מרצון (מילואים של עידו והתעוררויות לילה). הבעיה היתה עייפות נוראית שלי, והורמונים. עצבים, מתחים, כעסים. שמתי לב לזה כשלקחתי חודשיים חופש בגלל וירוס CMV ופתאום הייתי אמא אחרת, עם כוחות ועם סבלנות ואושר בעיניים. לגבי החזרות עוברים וכו' - גם אני חיכיתי מס' שעות ואחר כך התנהגתי כרגיל, למעט העובדה שלא הרמתי אותה בדרך / אל הגן בלי סיבה. ונכנסתי להריון, כמו רחל של ענבל ועוד. אם תכנסי להריון תאומים מדובר בהריון קשה ודורש, כולל שמירת הריון אפשרית מחוץ לבית. אז צריך יותר להסביר. כשמתחילים לדבר, תמוז התחילה לפחד מסימני בדיקות הדם שלי ("פצע"), ולמזלי נכנסתי להריון לפני הגיל המודע מאד לעצמו, כמו עכשיו. מבחינה זו יש יתרון להתחיל מוקדם. ובהצלחה בפעם הראשונה (בעצם, אפילו בבית עוד קודם).

ועוד משהו, תמיד כשיש ילד בבית
את מגלה פתאום שיותר חשוב לך שהבעל ישאר עם הילד (ולא שום שמרטף או סבתא) מאשר יבוא איתך לכל בדיקה ובדיקה. אני הגעתי לשאיבה לבד, ועידו חצי שעה אחרי (מזל שפגשתי אותו, אחרת הייתי נכנסת להריון ממש בלי בעלי...) וגם להחזרה. ממש לבד. כמעט לכל מעקב ההריון למעט סריקות. כנ"ל לגבי מעקבי זקיקים וכו'. קשה להיות לבד בסיטואציה כזו, בבטא, בקביעת פרוטוקול. ממש קשה לפעמים.

 

[דובה קטנה]

לקח לי זמן לחשוב על השאלה

שאלה לכל האימהות (לילדים טיפה
יותר גדולים משלי..) אנחנו חושבים על חזרה לטיםולים- לא עוד יומיים אל עוד חודשיים שלושה+ רציתי לדעת בקצרה- אם לא אכפת לכן לשתף מה הכי קשה בטיפולים עם ילדים? מה הבעיות העיקריות בהן נתקלתן? איך הילדים מתנהגים? מגיבים? (לגיל המדבר ולגיל שעדיין לא מדבר אבל כועס ומתוסכל

) איך פתרתן/ניסיתן לפתור, חלק מהקונפליקט? תודה המתמודדת לעתיד

לקח לי זמן לחשוב על השאלה
אז ככה, חזרנו לטיפולים כשענת היתה בת שנה. היום היא בת ארבע וחצי ואנחנו עדיין מנסים. בהתחלה הקפדתי לא להרים אותה, בהמשך ראיתי שלחבק אותה חשוב לי יותר מהכל. היא יודעת שבכל כמה חודשים לאמא כואב הגב... (דרך אגב, זה קורה גם בין הטיפולים...). כשאני נוסעת לבדיקות בבוקר, בעלי לוקח אותה לגן. ביום של השאיבה, כשאנחנו צריכים להיות מוקדם יותר, אמא שלי לוקחת אותה. אני לא מזריקה לעצמי בהפגנתיות, אבל גם לא מסתתרת. עכשיו, למשל, אני מזריקה דקפפטיל בבוקר. היא רואה אותי מכינה את החומר ואני יושבת בצד להזריק. מכיוון שאני לא מסתירה את זה וזה חלק מהשגרה אז זה גם לא מהווה עניין גדול. למזלי אנחנו גרים בסמוך למשפחה ומקבלים הרבה עזרה כשצריך. דווקא הקושי הגדול היה אחרי שתי היסטרוסקופיות ניתוחיות שעברתי ושאחריהן באמת לא הרגשתי טוב במשך כמה ימים. הכי קשה? הכי קשה זה השאלות שלה אם יש לי תינוק בבטן או למה לה אין אח/ות. הבטחתי לה שכשיהיה לי תינוק היא תהיה הראשונה לדעת. לפעמים אני מרגישה שזה הפך בשבילה לחלק מהשגרה. נכון שאנחנו לא מדברים איתה על הטיפולים והיא מעולם לא באה איתי לרופא, אבל בכל תקופה מסוימת היא חשה שמשהו מתרחש. אשמח לתת עוד אינפורמציה

 

[עמית@]

תודה לכולן על גילוי הלב ../images/Emo13.gif

לקח לי זמן לחשוב על השאלה
אז ככה, חזרנו לטיפולים כשענת היתה בת שנה. היום היא בת ארבע וחצי ואנחנו עדיין מנסים. בהתחלה הקפדתי לא להרים אותה, בהמשך ראיתי שלחבק אותה חשוב לי יותר מהכל. היא יודעת שבכל כמה חודשים לאמא כואב הגב... (דרך אגב, זה קורה גם בין הטיפולים...). כשאני נוסעת לבדיקות בבוקר, בעלי לוקח אותה לגן. ביום של השאיבה, כשאנחנו צריכים להיות מוקדם יותר, אמא שלי לוקחת אותה. אני לא מזריקה לעצמי בהפגנתיות, אבל גם לא מסתתרת. עכשיו, למשל, אני מזריקה דקפפטיל בבוקר. היא רואה אותי מכינה את החומר ואני יושבת בצד להזריק. מכיוון שאני לא מסתירה את זה וזה חלק מהשגרה אז זה גם לא מהווה עניין גדול. למזלי אנחנו גרים בסמוך למשפחה ומקבלים הרבה עזרה כשצריך. דווקא הקושי הגדול היה אחרי שתי היסטרוסקופיות ניתוחיות שעברתי ושאחריהן באמת לא הרגשתי טוב במשך כמה ימים. הכי קשה? הכי קשה זה השאלות שלה אם יש לי תינוק בבטן או למה לה אין אח/ות. הבטחתי לה שכשיהיה לי תינוק היא תהיה הראשונה לדעת. לפעמים אני מרגישה שזה הפך בשבילה לחלק מהשגרה. נכון שאנחנו לא מדברים איתה על הטיפולים והיא מעולם לא באה איתי לרופא, אבל בכל תקופה מסוימת היא חשה שמשהו מתרחש. אשמח לתת עוד אינפורמציה

תודה לכולן על גילוי הלב

אני מניחה שעוד נתראה הרבה בעתיד (אבל רצוי כמובן שעם בטן גדולה

) בכל מקרה תודה.