עוד משהו..........בעצם עוד הרבה...
הבן שלי היה 3 שנים בגן ברמת חן. את השילוב התחלנו באופן הדרגתי - משעתיים בשבוע באמצע השנה ועד יומרים בשבוע בסופה, והתקדמנו לפי מה שחשבנו שהילד יכול לשאת. הקדשנו לא מעט (זמן וכסף..) לחפש ולהעסיק סייעות שחשבנו שיכולות לעשות עבודה איכותית, וגם היינו צריכים להחליף סייעת פעם כשהתברר שהיא לא מספיק טובה. רצינו שהילד ימצה את הזמן שלו בגן. הילד לווה ע"י סייעת שקיבלה הדרכה מהצוות המטפל שלו - קודם כל הפסיכולוגית אבל גם המרפאה בעיסוק (הרבה עבודה על וויסות, לפעמים מסג'ים להרגעה וכדו'), וניהלנו יומן יומי ומעקב על מה שקורה כדי שנוכל לראות תמונה מלאה של הזמן בגן. ניהלנו ישיבות צוות חודשיות עם הגננת כדי לראות מה צריך ואפשר לעשות כדי לעזור לו. מחד טיפלנו בקשיים, ומאידך מצאנו מקום להראות את החוזקים שלו - קריאה, מוזיקה, על מנת שהדברים יהין קצת יותר מאוזנים, (מה שנכון גם לכל ילד.......) הילד היה צריך להתמודד עם הרבה דברים - מסגרת שהוא צריך להתאים את עצמו אליה ולא להפך כמו בגן הקטן, ריבוי ילדים קולות, רעשים, הצורך לחכות הרבה בתור לתורו, מקומו בקבוצה - אפילו בלהסתסדר בשורה הוא בדק איזה מספר הוא כדי לראות האם הוא מצליח....... פניות של ילדים שהוא לא ידע מה לעשות איתן, הצורך שלו בהפסקות מהמסגרת - היו יוצאים לטיולים בחוץ, ואחרון חביב ובכלל לא שולי - הידיעה שהוא חריג שמשתלב עם סייעת. זה לא פשוט להיות חריג שמשתלב, כולם כולל הוא יודעים את זה, וזו התמודדות נפשית לא פשוטה. החמאנו לו על שהוא הגיע לשילוב, כשלא כולם מתפתחים כל כך, הראנו לו את ההתקדמות שלו, ואת האופק - בעתיד תוכל גם בלי.. אבל זה מחיר כלשהוא שבחינוך המיוחד הוא הרבה פחות בולט.