חלק I
הגבר גבה הקומה, מתוך קורי שנתו, הביט סביבו אל השממה שהקיפה אותם. ראש ההר היה חבוי בשמי הליל שהיו מיותמי ירח, השקט עטף אותם ורק אורות הכפר נצנצו מרחוק, קבועים, בלתי משתנים, כאילו מסמנים את ההר כמו בימי קדם, במין אוסף אבוקות. הוא החזיר מבט אל שתי הגברים שעמדו מולו, לצד הדרך העולה אל הכפר, אל א'-קדים. זה שמולו החזיק פנס בידו והעביר בעצבנות את הפנס מיד ליד. לידו, בחסות האפלה עמדה דמות נמוכה בלתי ברורה בלי להוציא מילה. "כן שטרן," הוא אמר, " עכשיו תסביר לי בדיוק למה קראת לי לכאן בשעה כזאת ומה הקשר שלך לא'-קדים." אמר הגבר הגבוה, מסונוור מהפנס שקידם אותו והאיר את פניו. הקור החל לחדור לעצמותיו, העייפות משכה אותו פנימה. "יוסי," אמר משה שטרן, אור הפנס שלו מרצד במהירות על סביבותיו וקולו חנוק מהתרגשות," הכפר ריק לגמרי, יוסי. אין איש, כולם נעלמו, זה לא ייאמן." "מה אתה מתכוון אין איש?" אמר יוסי כהן והעווה את פניו, "יש שם 50 משפחות דרוזיות, מספר דומה של בתים. נשים ילדים והרבה זקנים, לא יכול להיות שכולם נעלמו ככה סתם באמצע הלילה." "נעלמו, יוסי." אמר שטרן מתוך החשיכה ותופף ברגליו בעצבנות כשהוא מגניב מבטים אל הדמות החשוכה לידו, " בדקתי מבית לבית, אין אף אחד, גם בבתים הנעולים יש שקט." "מה עשית שם מלכתחילה?" שאל יוסי, סבלנותו הפוקעת ניכרת בקולו. "עשיתי סיור באזור ואז נכנסתי, היה מוזר לי כל העניין, היו שם יותר מדי אורות בבתים בשביל שעה כזאת, אתה יודע, כבר עשרים שנה אני עושה כאן סיורים עם החבר'ה מהמשמר האזרחי ואף פעם לא ראיתי דבר כזה." יוסי שתק. "אני מקווה שאתה לא מדמיין, שטרן." ענה לאחר שניות ארוכות. "נשבע לך בכל מה שיקר לי, יוסי. בוא ותראה." יוסי היסס לרגע, עומד ללא תזוזה, כפסל שיש, מנסה לעכל את דבריו של שטרן. לצערו של יוסי, מפקד תחנת המשטרה של האזור הצפוני, הוא האמין לכל מילה. הוא הביט בשטרן לאור הפנס שהחזיק, עיניו הפוזלות מעט בתוספת מבטו המתרוצץ שיוו למראהו מעין הילה של מוזרות וגופו השמנמן בוודאי שלא עזר לתדמית השוטר שניסה כל כך לאמץ. הוא לרוב דיבר בטון מתלהב מעט, ילדותי. אך למרות זאת, יוסי ידע, שטרן היה אמין. יוסי בעצמו דאג במיוחד שיתמנה איש כזה לפיקוד על כוחות המשמר האזרחי באזור שפיקד עליו. אבל למה עכשיו, הוא שאל את עצמו ואת השמיים השחורים האטומים, למה יומיים לפני הוועדה להעלאת דרגה. עוד יומיים והוא יוצא מהחור הזה, החור חסר האירועים הזה שממנו בד"כ אין יציאה אלא לגמלאות. למה עכשיו? "מי זה?" שאל יוסי את שטרן והצביע על הדמות החשוכה והנמוכה מכולן שלצידו. "זה ירחמיאל." " יְרָח," סיננה הדמות בקול צרוד. "מה, הוא אזרח?" "כן," מיהר שטרן להתנצל, " הוא מבין בדברים כאלה. " "איזה דברים ?" "דברים מוזרים כאלה." אמר שטרן. " אני רוצה לבדוק קודם, אחר כך נחליט מה מוזר." אמר יוסי ושוב הביט אל מעלה ההר, אורות הכפר גיבו את דבריו, נוצצים בחשכת הליל כאילו הכפר הקטן היה ככל הכפרים הקטנים רוחשי החיים שבאזורו, אבל אז הוא שוב הבחין בזה, הם היו קבועים ובלתי משתנים והרבה יותר מדי לשעה כזאת של הליל. "טוב, משוחררים שניכם." אמר יוסי בקול יבש. "לא המפקד," אמר שטרן להפתעתו של יוסי, 'המפקד' היה מילה ששטרן מעולם לא השתמש בה במפגשיהם הספורים, " אני חייב ללכת איתך, אני חייב להבין מה קורה שם. " "אני רק הולך לבדוק לפני שאני מקפיץ לכאן כוחות." "אתה תצטרך אותנו." אמר הקול הצרוד. יוסי העווה פניו בחושך, הוא התחיל להרגיש כי הלילה טומן בחובו צרות מהסוג שלא ציפה להם. "אני אבוא איתך, אראה לך את הבתים שדלת הכניסה שלהם פתוחה, זה ממש מוזר יוסי." הוסיף שטרן. "אם אתם רוצים תבואו. אבל שטרן, תשים עין שהוא לא ייגע בכלום." אמר יוסי ופנה אל הניידת שלו. *** "אתה חייב לשים לב אליו, משה." אמר ירח, כשהחלו לנסוע לאורך הכביש החשוך המוביל במעלה ההר, "הוא עלול להשתיק את כל העניין." "למה לו?" ענה שטרן כשהוא מתמרן את המכונית הגדולה בכביש שהפך לשביל והלך ונהיה צר עם העלייה. "כי הוא נציג של הממסד, משה. הם לא ירצו ליצור פאניקה, כך הם תמיד עושים." - שטרן הנהן. "אני אשתדל, ירח, אבל אני לא אוכל לחרוג מתפקידי." "רק תתמוך בי כשאבקש, אני מבטיח שלא אבקש ממך לחרוג משום דבר." אמר ירח וסגר את המחשב הנייד שהיה על ברכיו, הקפיצות והזעזועים היו יותר מדי בכדי לנסות לעשות משהו תוך כדי נסיעה. *** "הדלת כאן פתוחה" צעק שטרן לעבר יוסי, ממשש באי נוחות את כת האקדח הקר שנח על צידו. השקט שעמד באוויר היה בלתי נסבל. כמו האשליה של כלום שחודרת אל האוזניים ולוחצת, כמו אזהרה של סערה שמתקרבת. האורות היו דלוקים כמעט בכל בית, החלונות, מרובעים של כתום וצהוב, היו מפוזרים על פני שורת הבתים היחידה ואף לא צל שיתערבב בהם, אף לא תזוזה. בית האבן הנמוך, כמו שאר הבתים במורד הרחוב היחיד, היה בנוי אבנים שחזיתן בלטה כלפי חוץ. כתמים שחורים של טחב נתלו מן הגג לעבר החלקים התחתונים של הקיר ורק רחבת הכניסה הייתה בעלת קיר נקי צהבהב ולא ניכרו בה סימני אותו הטחב. הדלת הייתה סגורה אך לא נעולה, עשויה עץ וחלונות זעירים של זכוכית משובצים בה. השלושה החלו לפסוע לכיוונה, כשלפתע, חתול כהה פרווה חצה את דרכו של ירח והוא זינק לאחור, מנסה להסתיר את בהלתו באומרו לעצמו בקול חלוש, "לפחות חיות יש כאן." שטרן ויוסי כבר היו בתוך חדר הכניסה, ירח מיהר להצטרף אליהם. הם נכנסו, התפזרו בחדר ועמדו, מביטים סביבם. צמרמורת עברה בגוו של יוסי, החדר נראה כאילו מישהו עוד רגעים מספר עומד לחזור אליו. שתי צלחות של אוכל, מלאות חלקית באורז ובשר, עמדו על השולחן, הן היו חמות למגע, מזלג היה מונח ליד כל אחת מהן. ריח של שקדים עמד באוויר ויוסי הניח כי הוא בא מן האח הבוערת בכתום וצהוב בוהק. הריח היה חזק כל כך עד כי ריחו של האורז והבשר המבושלים לא היה ניכר כלל. הוא הבחין כי האש באח הקטנה בערה במלוא עוצמתה והעצים שהיו בה היו רק שרופים בחלקם. הכיסאות והספות לא היו מסודרים בצורה מופתית אך גם לא באי סדר קיצוני. הווילונות היו פתוחים והחלונות מוגפים, כיאה למי שרוצה לשמור על חום הבית. הקירות היו מעוטרים בתמונות דהויות וריבועים של בד, מוקפים פסים חומים וזהובים שכתב צפוף אך מעוטר בערבית מילא אותם. על הקיר הרחוק, היה תלוי משהו שנראה כדגל קטן בעל חמישה צבעים שמגן דויד לבן היה משובץ בו. לבסוף, היה ניתן לראות כי הסימן היחיד לאי סדר היה סל כביסה מעץ שהיה מונח על הרצפה, מגולגל על צידו והבגדים מוטלים בחלקם מחוץ לסל. יוסי כאילו חש בהימצאותם של בני אדם בחדר, לפחות באחרונה. מתוך אינסטינקט של שוטר ותיק ניגש לבדוק את השירותים הקטנים שניצבו במסדרון. אך אלה היו ריקים ומדיפים ריח של ניקיון טרי. שטרן וירח ניגשו אל חדר השינה, לוחשים כל העת בשקט בינם ולבין עצמם ויוסי מיהר אחריהם בהליכה מהירה. התמונה בחדר השינה הייתה זהה, השמיכה הייתה מגולגלת מעט והסדין מופרע, כאילו מישהו ישן עליו לא מזמן, אך לא היה בו שום כתם או סימן אחר. החדר היה נקי וגם בו לא היו סימנים לאלימות או מעשה נבלה כלשהו.
