בבר-אילן עושים חיים קשים...
למדתי תואר שני באת"א (לא בפסיכולוגיה) ואכן רוב הדברים שנאמרו לעיל היו נכונים - למדתי יחסית מעט שעות בשבוע ועבדתי כמתרגלת ועוזרת מחקר, וכן בעבודה נוספת משתנה. המצב במגמה לפסיכולוגיה קלינית בבר-אילן מאוד מאוד שונה. קודם כל, לומדים הרבה: בשנה א' לומדים 4 ימים בשבוע, מ-8 ועד אחה"צ (בין 14 ל-18, תלוי ביום). בשנה ב' לומדים 3 ימים בשבוע, מ-8 עד 16 או עד 18. בשני המקרים, הלו"ז הזה לא כולל טיפולים (1-2 שעות נוספות, לא כולל נסיעות אם באים במיוחד), הדרכות אישיות וכמובן עבודה אישית מרובה (אבחונים, למשל). וכמובן שגם העומס הרגשי הוא אדיר. יש מספר מלגות מצומצם וגם הן לא גבוהות, אך הן בד"כ לא דורשות תרגול. כמעט ואין משרות תרגול, אגב... אבל יש בודדים העובדים כעוזרי מחקר או הוראה של אנשי סגל. מאידך, למיטב ידיעתי, אין אדם במגמה שלא עובד בהיקף זה או אחר. זה מאוד קשה, במיוחד אם אין בן-זוג עובד (כמו אצלי) או עזרה מההורים, אבל כולנו מסתדרים. בקיצור, החיים לא פשוטים- אבל הסיפוק אדיר.
