שאלה לשמאלנים

[john stockton]

שאלה לשמאלנים

עמוס עוז בראיון שנתן עם דוד גרוסמן למוסף הארץ אמר שהמאל התחיל לשנוא את הכל, את אנשיים, ההנהגה, הרחובות וההווי הישראלי. אני חושב שלאורך שנים השמאל פיתח גישה של שנאה והתנשאות מעל מי שאינו שמאלן. איני רואה רע בכך שבקבוצת השמאל יש אנשים שרמתם הסוציו אקונומית או ההשכלתית גבוהה מהממוצע אך אין ספק שבכך גאה בכך ובהחלט מראה גישה של שנאה לכל. הייתי רוצה שמישהו שמבין את הילכי הרוח בשמאל יסביר את העניין

 

[Peace2002]

אני לא יודע מהם הלכי הרוח בשמאל

ואני לא חושב שיש כאלה, בעיקר בגלל ההבדלים התהומיים שקיימים בין קבוצות השמאל השונות. בימים כאלה, כאשר הימין האלים והלאומני מתחזק והאלימות בתוך ומחוץ לקו הירוק מגיעה לרמות חסרות תקדים, יש תחושה בשמאל, אשר הוא המחנה הפוליטי אשר סובל מכך, של יאוש. קשה לשמור על אופטימיות כאשר רואים את הליכוד הלוחמני עם 40 מנדטים, את הפיגועים ברחובות, הלחימה בשטחים, ואת 28 המנדטים שיש לגוש השמאל (עבודה, מרצ, חד"ש) בכנסת. יש כאלה שמתחילים לפתח שנאה, שבאה בראש ובראשונה נגד ההנהגה. ההנהגה הישראלית והפלסטינית היא זאת אשר בסופו של דבר גררה אותנו למלחמה הזאת. אריאל שרון ויאסר ערפאת רואים את המלחמה כדרך פעולה פוליטית, והכעס והשנאה באים בראש ובראשונה אליהם. ישנה גם תחושה של כעס על הציבור אשר בחר בדרך הימין. בזה אי אפשר להאשים את הציבור, למרות שהוא המטרה הכי קלה. צריך להסתכל במראה, ולהאשים את עצמנו. כפי שאמר ראש עיריית שדרות, איש ליכוד, אם מרצ הייתה מדגישה יותר את הפן החברתי ולא המדיני, היא הייתה מקבלת יותר משישה מנדטים, להערכתי. הרי שמבחינה חברתית מרצ וחד"ש הן המפלגות הפעילות ביותר בארץ, ושתיהן איבדו שליש מכוחן. צריך לבחון מחדש את דרכי הפעולה ששתי המפלגות האלה נקטו באופוזיציה, ומפלגת העבודה צריכה לעשות חשבון נפש על ישיבתה בממשלת שרון. קל להאשים את הציבור, אבל זה לא יעזור, מכיוון שהציבור הוא בסופו של דבר זה שקובע מי יקבל כמה מנדטים.

 

[ManicStreetPreacher]

אני אשמח להסביר לך...

קודם כל- כן, אני מסכים מאוד עם המסקנה שהגעת אליה- קיים פער עצום בין השמאל לבין הרחוב הישראלי. מפלגות השמאל פשוט לא מצליחות לחסל את הפער הזה, הן באות ממקום של התנשאות וזלזול. אני חושב שאי אפשר להכליל על כלל השמאל, מכיוון שכל קבוצה בשמאל עשתה את הטעויות שלה. עוד הערה- את המפלגות הערביות אני לא מכליל בשמאל, הן מפלגות סקטוריאליות בדיוק כמו ש"ס או יהדות התורה ומצען המדיני הוא מאוד לאומני- לאומני פלשתיני. חד"ש- חד"ש היא מפלגה שקשה להגיד שהיא מתנשאת, אבל היא לא פונה עם המסרים שלה לכלל הציבור בישראל. חד"ש מקבלת רק אלפים בודדים של קולות מהמגזר היהודי, לא בגלל שהיא מתנשאת, פשוט בגלל שהציבור הישראלי רחוק מאוד מדיעותיה הפוסט-ציוניות והתמיכה בסרבנות. חד"ש הבריחה ממנה עוד קבוצה קטנה של יהודים שכן תמכו בה בגלל האיחוד עם אחמד טיבי, שהוא פוליטיקאי מהסוג הגרוע ביותר- צורח הרבה ועובד מעט. מרצ- מרצ היא המפלגה שלי, ואני חושב שמרצ היא מפלגת השמאל הציונית היחידה שנשארה. מרצ רחוקה כל כך מהציבור הישראלי בעיקר בגלל שהאנשים בה מגעילים אותו, ולא האידיאולוגיה שרוב הציבור הישראלי מסכים עם רוב חלקיה, למעט החלק המדיני, שגם על הבסיס שלו היינו יכולים להשיג עוד שלושה-ארבעה מנדטים. הציבור נגעל מהאנשים של מרצ. מזהבה גלאון שתומכת בסרבנים ומקושרת לארגוני שמאל קיצוני. מהאינטרסנטיות הקיבוצניקית של אבשלום וילן וחיים אורון. מהציניות המתנשאת ופליטות הפה של יוסי שריד. גם אני נגעל מזה לפעמים. אני חושב שהסטיגמה של השאמל המתנשא נחה על מרצ בעיקר בגלל האנשים האלה, ובגלל ציבור בוחריה שמתרכז באיזורי העושר ובקיבוצים. אחרונה חביבה מפלגת העבודה, שחזרה למחנה השמאל בשעה טובה אחרי פגרה מדינית וכלכלית של 4 שנים בימין. אני חושב שעל העבודה נחות סטיגמות ישנות שהיא גוררת איתה עוד ימי מפא"י- אפלייה עדתית, שחיתות, העדפה כלכלית למיעוט קטן (הקיבוצים), פליטות פה מעליבות (הצ'חצ'חים של דודו טופז לדוגמא). העבודה גוררת איתה את הסטיגמות האלה לכל אורך השנים ומפזרת אותן גם על מרצ ועל חד"ש. היא הצרה שממנה מתחיל הכל.