שאלה מהצד השני

[חגית אמא של אלה]

שאלה מהצד השני ../images/Emo24.gif

נכנסתי לפורום כבר מספר פעמים כדי לשאול את שאלתי ותמיד קראתי קצת לפני, ואז הדמעות חנקו ולא יכולתי להמשיך. אני מעריצה כל אחת ואחת מכן על הכוחות הנפשיים, ההתמודדות ובעיקר האופטימיות. שאלתי: יש לי חברה טובה מילדות, היינו ממש כמו אחיות במשך שנים. היא נשואה שש שנים ונכנסה להריון מתוכנן ורצוי מאוד. הייתי מאושרת בשמחתה, תיכננו איך אבוא ואהיה איתה בתקופה הראשונה (הם בארה"ב לצורך לימודים). למרבה ההפתעה, גיליתי עשרה ימים מאוחר יותר שאני בהריון, לא מתוכנן אך מאוד רצוי. היא היתה שם בשבילי בכל התקופה המבולבלת והקשה שעברתי. עברנו יחד את כל ההריון. לשתינו היו בנות ותכננו את כל הדברים הקטנים (מישהי פה עברה את אותו הדבר וכ"כ הזדהיתי!) והיינו מאושרות. יום אחד, באופן הכי לא צפוי אחרי הריון נורמלי ובריא, התינוקת שלה נפטרה. פשוט ככה. בשבוע 35. לא ידעתי מה לעשות, מה להגיד. צלצלתי כמה פעמים ובעלה אמר שהיא ישנה או באמבטיה. היתה הרגשה שהיא מתחמקת כי כואב לה והאמת שגם אני לא ידעתי איך להתמודד. שבוע אח"כ ילדתי את בתי. לא אלאה בדברים, היא צלצלה להגיד מז"ט ופרצה בבכי בטלפון וגם אני בכיתי מאוד. בחודשים הראשונים בקושי דיברנו והיה נראה שזה פטר את שתינו מההתמודדות. מאז עברו קצת יותר משנתיים. אנחנו מדברות בערך פעם בחודש על הכל חוץ מהילדה שלי. היא בקושי מוזכרת ואני תמיד מצלצלת כשהיא ישנה כדי שהיא לא תעשה רעש ברקע שיזכיר את קיומה. היא שואלת עליה פעם בחצי שנה, כאילו לצאת ידי חובה, אני לא מספרת כלום. חמרות שזה הדבר הכי משמעותי בחיי. מה עושים? ברור שזה לא יכול להימשך ככה לנצח. אני פשוט לא יודעת איך להפשיר את הקרח הזה אחרי כל כך הרבה זמן. אני רוצה לדבר איתה כמו פעם. אני מרגישה אשמה ולא יודעת אפילו על מה- זה לא שלקחו לה את הילדה ונתנו לי... אני רוצה לחבק אותה ולספר לה כמה בכיתי כל השנתיים האלה, ובכל פעם שאני מסתכלת על אלה שלי, אני חושבת על רוני שלה שאיננה. בכל יום. אם מישהי מכן תוכל להגיב אני אשמח. עכשיו הפסקת טישיו.

 

[רומי 3]

היי חגית

אני לא ממש חברה בפורום הזה-אני אם חד הורית לילדה מטריפה בת 3, ולפניה חוויתי (לצערי) אובדן הריון בשבוע 10(לאחר דופק...). ובכל זאת-קצת עוקבת אחר הנעשה...אולי תציעי לה לגלוש לפורום? ובכל מקרה, אני מוצאת שהרבה פעמים ניתן לכתוב ביתר קלות, אז אולי תכתבי לה?לילה טוף.

 

[תמי ס]

הי חגית-אנסה לענות -לא בטוח שאצליח.

אז אני נמצאת בערך באותו מצב, אצלי ההריון נפסק ואצל חברה הוא המשיך. עד היום איני מסוגלת להסתכל על בנה ואני גם לא מעוניינת לשמוע עליו ולא שאני חלילה מאשימה אותה במשהו, וברור לי שאין קשר בין האבדן שלי והלידה המוצלחת שלה, אך בכל זאת כדי למנוע מעצמי כאב שאיני מסוגלת להכיל אני מנסה להתעלם ממנו. החברות בין שתינו לעולם לא תחזור להיות כשהיתה, הקנאה צורבת ואיני יכולה להילחם בה (בקינאה) ואני גם לא בטוחה שאני רוצה, כך אני מרגישה וזהו. אך אצלי המצב מעט שונה, היא לא היתה חברתי הטובה, אלא "סתם חברה", ולכן גם אין לי בעיה לוותר על החברות, אצלכן זה שונה, היא הייתה חברתך הטובה וזה לא נעלם. אני חושבת שהדבר החשוב הוא שתבהירי לה שלא שכחת, שאת זוכרת גם ברגעי האושר שלך את האבדן שלה, לי הכי מפריע שיש לי הרגשה שכולם שכחו ורק אני נותרתי עם הריק ועם הזכרונות, לכן לדעתי יעזור לחברתך לדעת שאת זוכרת. ברור לי שקשה מאד לדבר על זה ולכן אולי באמת כדאי שתכתבי לה, בדיוק כמו שכתבת כאן בפורום, תסבירי לה מה את מרגישה ותזכירי את זה שאת זוכרת ותמיד תזכרי.

 

[חגית אמא של אלה]

תמי יקרה

תודה על הכנות שלך, למרות שהדברים קשים- הם מכל הלב ואני נעזרת בהם כדי להבין את הסיטואציה. למרות שאני מאוד מתארת לעצמי מה היא מרגישה, לא ידעתי איך לטפל בזה וזה גרם לעוד ועוד סדקים. רציתי רק להגיד שאנשים מהצד השני בדרך כלל לא יודעים איך להתמודד ומה להגיד. זה לרגע לא שהם שוכחים מה קרה לך. נשיקות ובהצלחה חגית

 

[יעל של עדי]

לא חשוב מאיזה צד...

שאלת שאלות מאוד משמעותיות. אני חושבת ששני הצדדים נפגעים במקרה כזה ואני לא ממש יודעת מה לומר. במקרה שלי, אנייודעת היום שלחברה שלי היה מאוד קשה גם, במקביל לקושי שלי רק שלא דיברנו על זה. אחרי שהיא קראה את הספר שפירסמתי שוחחנו על זה. המצב לא השתפר אבל שוחחנו. אני חושבת שהכי טוב זה באמת לשוחח על זה. לשאול אותה איך היא רואה את זה. אולי באמת הרעיון להפנות אותה לפורום הזה יכול לעזור וגם לומר לה ששאלת פה מה עושים וקיבלת תשובה לשוחח איתה. אניחשובת שעצם הידיעה שאת מבררת מה עושים במקרה כזה יכולה לעשות לה טוב. אם תסתכלי פה בפורום קצת, תראי שמישהי חלקה איתנו מכתב מרגש שקיבלה משכן שאומר שהוא לא יכול לדבר אבל כן רוצה לעזור. כולנו התרגשנו מאוד מהמחווה. זה מאוד משמעותי לדעת שלאחרים אכפת. אולי היא לא רוצה לשוחח על ביתך ואולי כן, אולי גם לא לא נעים. אולי היא לא יודעת מה לעשות וגם לה חבל על החברות שהצטננה. תקבעו זמן לשיחה שקטה, אולי פנים אל פנים בבית קפה או משהו, בלי ילדים בסביבה. תשאלי אותה מה היא רוצה/חושבת ובכלל. את גם יכולה לכתוב. ולפי זה תנהגי. בכל מקרה, מהצד הזה של הסיפור, מרגש שאכפת לך מספיק כדי לברר מה עושים. רק טוב, ותעדכני אותנו מה קורה.... יעל

 

[חגית אמא של אלה]

יעל יקרה

תודה על תגובתך. מכיון שאנחנו מדברות בערך פעם בשבועיים-שלושה (היא בחו"ל)- יש לי זמן "לתכנן" מה בדיוק לעשות. הפורום שלכם ודבריכם החמים מאוד עזרו לי. עברתי לפני מספר חודשים סיטואציה נוספת, כשאחותי היתה בהריון קשה מאוד ואובחנו בו בעיות רבות. מספר פעמים הומלץ לה על הפסקת הריון מחשש למומים ואני עברתי סיוטים בתקופה הזאת, לא יכולתי להתמודד עם סיפור נוסף (אלה שלי היתה אז בת שנה וחצי). למרבה המזל בסופו של דבר ההריון נגמר בטוב ונולדה ילדה בריאה. רציתי לשאול: איזה ספר פירסמת, והיכן אפשר למצוא את המכתב שהזכרת? תודה חגית

 

[תמי ס]

חגית, בקשר למכתב שהזכירה יעל

המכתב הוא שלי, קיבלתי אותו מחבר שלנו, אני לא יודעת איך עושים קישור ולכן אני מעתיקה אותו לכאן. בכל מקרה רציתי להגיד לך שמחמם את הלב לקרוא שיש אנשים כמוך שכל כך אכפת לך ואת כל כך מבינה וכואבת יחד איתה (למרות שעדיין לא אמרת לה זאת). נסי גם להפנות אותה במכתב שתכתבי לה, לפורום הזה, שתראה את פנייתך, אני יודעת שאני הייתי מבינה מזה את האכפתיות הגדולה שלך. צר לי אם דבריי קודם נשמעו מעט קשים, אך אכן כתבתי מהלב, ואני שוב חוזרת ומסבירה שהחברה שלי הייתה "סתם חברה" ולא "חברה טובה טובה" ולכן לא היה לי קשה לוותר על החברות. היום סוף סוף הצלחתי לבכות!!! כבר עברו שבועיים מאז הלידה ועד היום עדיין לא הצלחתי לבכות, כלומר מעט דמעות פה ושם כן היו אבל דמעות של הבנה-הכרה-השלמה... כמו שאני מכירה מפעם קודמת, זה עדיין לא הגיע. עד היום... ומה גרם לשינוי? מכתב מחבר, חבר טוב שלנו שהיה "חייב" להוציא את שעל ליבו, ולא היה מסוגל לעשות זאת פנים אל פנים והחליט לשלשל מכתב לתיבת הדואר שלי, לא אכביר עוד במילים, המכתב מדבר בעד עצמו והרי הוא לפניכם: -------------------------------------------------------------------- תמר, תמר שלנו, זה נכון שמלמעלה החיים כאילו ממשיכים, אנחנו אוכלים וצוחקים וילדים רצים ובאים, אבל לרגע שלא יהיה לך ספק שהענן השחור הזה לא נוגע גם בנו וציפרני המוות השורטים לא משאירים בנו סימנים ואפילו מעט שבמעט... ולפעמים אנחנו רוצים להגיד משהו ולנחם אבל לא כל כך יודעים מה להגיד (בעצם מה כבר אפשר להגיד...) ואנחנו משפילים מבט או נותנים לעיניים להתחמק ממבט ישיר וממושך אבל דווקא מתוך החולשה שבנו וחוסר האומץ שלנו, דווקא משום שאנחנו מפחדים ומתחמקים אנחנו יודעים להעריך מה עובר עלייך ומה עוד עתיד לעבור עלייך ואולי אנחנו מצליחים ולו במעט להבין את גודל האבידה ומתפללים ומקווים עמוק עמוק שזה לעולם לא יפקוד אותנו... (שהרי לא נדע להתמודד עם אסון כזה). הרי גברים חוטפים מכה, לא יודעים מה לעשות עם זה וזורקים את זה הצידה וממשיכים ללכת כאילו שום דבר לא התרחש... רק חוזקן של הנשים ואולי חולשתן (אולי חולשתן של נשים היא חוזקן?) יודעות לעצור ולעכל ולהתמודד עם עוצמות כאלו של כאב וריקנות. ליבי ליבי לך (וגם לו), תשמרו אחד על השניה מפני שבכל זאת יש עוד דרך ארוכה לפנינו ועוד הרבה ימים יפים וטובים ממתינים לנו מעבר למנהרה החשוכה הזאת. ואם תבקשו להיעזר בנו ולו במשהו קטן- תמיד נהיה מוכנים, פה - לא רחוק...

 

[חגית אמא של אלה]

תמי... כולי צמרמורת מהמכתב...

האם דיברתם אחרי המכתב?? איך בן זוגך מתמודד? זה בדיוק מה שאני מרגישה- שאני לא הייתי יכולה להתמודד עם אסון כזה... אבל אני מניחה שאנחנו מוצאים בעצמנו כוחות גדולים יותר ממה שחשבנו... קבלי ממני

גדול. תודה חגית

 

[תמי ס]

כן, דיברנו אחרי המכתב

גם דיברתי איתו וגם עם בת זוגו (שלא ידעה על המכתב...), ומאד הוקל לי לשמוע שיש אנשים במעגל הקרוב אלי שלא "עוברים הלאה" שמבחינתם זה קיים ומבינים את גודל האבידה. לגבי בן זוגי... זה כבר סיפור אחר, צורת ההתמודדות שלו (שמאד מקשה עליי) היא שזה היה, זה נגמר וממשיכים הלאה. אני יודעת שהוא כואב בדרכו שלו אבל הדרכים שלנו כל כך שונות, אין לי ברירה אלא להשלים עם השוני הגדול בינינו בנושא. את נהדרת.

 

[יעל של עדי]

תשובה

היי חגית וכולם לגבי המכתב שהזכרתי, ראיתי שתמי כבר התייחסה לכך ואף את כבר קראת אותו אז לא ארחיב. הספר שכתבתי נקרא להפרד לפני שמכירים והוא מספר את הסיפור שלנו וכולל גם מידע רלוונטי. ולענין, דרך הספר חברות שלי יכלו להתייחס למה שקרה לנו וכך הקרח נשבר. האמת? הוצאה קצת גדולה רק בשביל להחזיר חברויות אבל כמובן שלכתיבת הספר יש גם סיבות אחרות. אני פשוט חושבת שזה גם יכול לשמש אמצעי לשני הצדדים להדבר. כל הכבוד לך על האכפתיות והרגישות. אני באמת מאמינה שאם היא תדע כמה אכפת לך וכמה את מתלבטת, זה יעשה את כל ההבדל. בהצלחה - יעל

 

[e k]

הצד השני

אני מסכימה עם כל מילה שכתבו לך תמי ויעל של עדי. אני חושבת שגם את חווה אובדן מסויים של חברה טובה שלך ובאיזה שהוא מקום גם החברה שלך ואני יודעת כמה אני נעזרתי ונעזרת בחברות שלי. את באמת צריכה לשוחח עם חברתך אם בע"פ או במכתב. ספרי לה מה את מרגישה. תפני אותה לפה כי אין משפחה יותר אוהבת ותומכת מהמשפחה הכל כך עצובה הזו.

 

[חגית אמא של אלה]

e k יקרה

אני מבינה שנעזרת בחברותייך. האם היו ביניהן אמהות לילדים? איזו דינמיקה יש לך עם חברות כאלה או שקשה לך איתן? אני פשוט לא יודעת אם היא חברה שלי כי לא נעים לה להעיף אותי לכל הרוחות והיא מקללת אותי כל לילה או שאולי דברים ישתנו כשהיא תהיה אמא?? הבנות פה דיברו על הקושי עם חברות שיש להן ילדים ואשמח לשמוע מנסיונך. לילה טוב

חגית

 

[e k]

חגית

החברה הכי טובה שלי היא אמא לילדה מקסימה בת שנה כמעט שהספיקה לעבור שני ניתוחים באף ניתוח לב פתוח ועומדת לפני ניתוח לב שלישי. ניתוח הלב היה במקביל ללידה ולמותה של הילדה שלי. אולי הדברים האלו שהופכים את החיים של הילדה שלה לא למובנים מאילהם הם אלו שהחזיקו את החברות שלנו מה גם שלמרות מה שעברתי היא נתמכה בי לאורך כל הדרך. לגבי הריונות צעירים היה לי מאוד קשה בהתחלה במיוחד ההריון של גיסתי ומתוך הכאב הזה עזרה לי אותה חברה להבין שאי אפשר שכולם יעצרו את החיים והיא זו שעזרה לי לקום מאותו בור אליו שקעתי. היום רוב החברות שלי בהריון שני ובאמת אני לא מאחלת לאף אחת מהן להצטרך למשפחה העצובה הזו אני מאחלת לכולן הריון בריא וילד/ה בריא/ה. אני כחלק מהריפוי של עצמי אפיתי עוגה לשכנה שלי כשהיא ילדה בסמוך מאוד לתאריך הלידה המשוער שלי היה ביננו הפרש של 3 שבועות לטובתי. כל הסיפור הזה בעצם מטרתו להגיד לך כמו שנאמר לך אל תוותרי יש לחברה שלך מזל שיש לה אותך חברה עם של שך הרבה הבנה ורגישות.

 

[יעל של אודי]

מזדהה ומבינה

חגית יקרה, כתבתי קודם כתשובה למישהי אחרת בנושא החברות. אבל עוד מספר מילים. לא רציתי לראות אותה או לשמוע אותה אבל הדבר שהכי רציתי זה לראות את החברה הכי טובה שלי ולשמוע אותה, לחוש את תמיכתה ואת חוכמתה. אני רציתי ולא רציתי את שתיהן. ונתתי לה להבין שאני לא מסוגלת להתמודד איתה כרגע. בתחילה היא לא קראה בין השורות, לא הבינה שמה שהכי רציתי ולמה הכי נזקקתי, זה לחברה הכי טובה שלי, לא לחברה שבהריון ושאני מקנאה בה וסובלת כל רגע שאני חושבת על האושר שלה, אלא רק אליה. כמובן שלא יכולתי לקבל אותה בלי כל השאר. היא התעקשה. בתחילה ניסתה להסתיר את הבטן ולא לומר מילה על ההריון שעומד להסתיים. בפעם השניה היא פשוט זרמה. דיברנו המון, בכיתי המון אבל שתינו התעקשנו להיות שם ביחד ולדבר על הדברים. אפילו דיברנו על ההריון שלה ועל התינוקת שברחמה ורציתי למות כל פעם אבל אמרתי או בכיתי ופשוט היינו ביחד. הגשתי שהיא שם בשבילי במידה מסויימת למרות הקשיים של שתינו. אז אני מציעה להתעקש. אני בטוחה שחברתך רוצה וזקוקה לחברתך, רוצה לדעת שאת זוכרת את שעבר עליה, את התאריכים החשובים לה, ופשוט נמצאת שם בשבילה. אני מקווה שהדברים יסתדרו. זה לא מאוחר מדי, לדעתי היא מחכה לזה. בהצלחה יעל של אודי

 

[חגית אמא של אלה]

יעל יקרה ../images/Emo24.gif

תודה על תגובתך. הסיפור שלך (ממה שקראתי אחורה) מאוד דומה לשלנו וקיוויתי שתגיבי להודעה שלי. אולי באמת המצב נוצר בגלל שמעבר לבכי המשותף בהתחלה, לא ממש דיברנו על זה יותר. אולי היא חושבת ששכחתי או שלא איכפת לי למרות שאני מתייסרת כל יום. השאלה היא איפה הגבול. אני מקדימה את העתיד ומדמיינת מצב שנדבר והקרח יישבר. מה אז? עד כמה לחזור לנורמליות? לספר לה על אלה כמו שאני מספרת לכל חברה או שבכל זאת לצנזר? אני כל כך מפחדת להרוס. נשיקות חגית

 

[sivanori]

תכתבי.

ואז תוכלי גם לחבק. הילדה שלך מזכירה לה את עומק הבור שלה, ואת זה את יודעת. את מרגישה אשמה כי לך טוב ולה רע. מאד נורמלי. אני מעריכה את החברות שלכן. כל הכבוד לך על הרגישות! לי היתה חברה שילדה שבוע לפני, גם בן, והקשר ניתק. אני לא החזרתי טלפונים, והיא לא ידעה מה לעשות ולכן הקשר ניתק. אני מציעה שתשבי ותכתבי לה את כל מה שאת חושבת ומרגישה. ואז תשבי ותקראי את מה שכתבת, כדי לנקות ולנפות מילים שאת לא בטוחה שאת רוצה להגיד. ואז תשלחי לה את זה ותחכי. אני בטוחה שיקח לה זמן, והיא תחזור אליך.

 

[חגית אמא של אלה]

שלום לך ../images/Emo24.gif

קראתי את סיפורך האישי והלב שלי פשוט נשבר. איזה חוזק ואומץ צריך כדי להמשיך הלאה. אני אכן מתכננת לכתוב לה. הייתי מעדיפה מפגש אבל הם לא הגיעו לארץ לביקור מאז קרה אסונם ואני לא רוצה לחכות שזה יקרה. חשובה ויקרה לי הדעה של מי שעבר את זה ואכן נראה שכולכן בדעה של מכתב. מבטיחה לעדכן. תודה חגית

 

[זוהרה מצליחה החודש]

חגית יקרה

קודם כל אני מאוד מתרגשת מרגישותך הרבה ומהפתיחות הגדולה שאת מגלה. זה לא דבר מובן מאליו, ואני חשה שצריך להתייחס גם לזה. לאמפתיה שאת מגלה מול חברתך, יש ערך רב, ואני בטוחה שזה יעמוד לצדכן בהתמודדות עם עתיד החברות והקשר ביניכן. לפני שאספר לך עליי, אני רוצה להגיד לך עוד משהו. ייתכן והחברות שלכן, לא תהיה לעולם כשהיתה. תנסי להכיל את זה. החיים שלה, הם לא כשהיו קודם, ולכן, היא לא אותה החברה שהכרת קודם. כמו שאותך האמהות לאלה שינתה, ובוודאי הפכה את עולמך, כך האובדן של בתה שינה אותה. החברה שלנו מגלה לגיטימציה לשינוי שחל בעקבות אמהות אובייקטיבית (של תינוק נולד וחי) אבל פחות לאמהות שלא מומשה. אני שויתרתי על הריון בשלב שבו חשתי את בתי מתחילה לזוז ברחמי (אמא או לא אמא?) אובדן של הריון או תינוק משנים חיים של אנשים. הפרספקטיבות משתנות, סדרי העדיפות משתנים. אפילו עמדות נחרצות מפעם נהיות ערימה של תהיות אמביוולנטיות, ולעיתים חסרות משמעות או תוכן. חברה מאוד טובה שלי (לא הכי טובה, אבל קרובה מאוד) גילתה את הריונה שבוע אחריי. לי זה היה הריון שני ואחרי טיפולי פוריות (הראשון אבד שלושה חודשים קודם) ולה הריון ספונטני. יחד התרגשנו, יחד קנינו בגדי הריון ובאותו השבוע עברנו שקיפות עורפית עם "ניחוש" מושכל של הרופא שמדובר אצל שתינו בבנות. לא היה גבול לאושר שלנו. ארבע שבועות אחרי, בסקירה, התגלה המום אצל העוברית שלי. שבוע אחר כך הפסקתי את ההריון. זה פצע פצע בחברות שלנו. אנחנו נפגשות, גם עם בני הזוג ועכשיו גם עם ילדתה, כי אני לא רציתי לאבד את החברות, אבל, זה לא רק זה. בחודשיים הראשונים, אחרי ההפלה, התנהגתי לפי "כוהנת האבל" קובלר- רוס, בצורה של הכחשה. התכחשתי לכל מה שקרה ולא התמודדתי באמת עם הכאב הגדול. כלומר, כאילו לא היה לי אכפת שהיא בהריון וכו´. היום, זה אחרת, אני לא אשקר אם אומר שקשה לי. לשמוע אותה מדברת אל הילדה ומשתמשת במילה שאני כל כך נכספת, שמישהו יקרא לי בה, "אמא". לראות אותה מיניקה, לראות את הילדה גדלה לאט לאט ומתפתחת. אני מרגישה פער, במיוחד עם הכשלונות החוזרים בטיפולים. אני מרגישה מתח. אנחנו לא ממש מדברות על זה, שתינו מתרחקות מהשיחה הזו כמו מאש. אבל היא עומדת בינינו. חברתי מאוד רגישה, ומאוד עדינה, אבל זה שם, וכנראה תמיד יישאר שם. אני חושבת שעם הזמן, נלמד לחיות עם זה, אבל זה לא ייעלם אף פעם. בהקשר הזה אגיד לך שאחותי הגדולה, שיש לה שלושה ילדים בריאים איבדה את הריונה הראשון בשבוע מוקדם. לפני כמה זמן דיברתי איתה ונזכרתי שיש לה חברה שיש לה בדיוק שלושה ילדים באותו הגיל כמו אחייני. אמרתי לה את זה והיא ענתה לי שזה לא מדוייק. בתה הבכורה נולדה בנובמבר ואילו בתה של חברתה נולדה במאי. יש פער של חצי שנה ביניהן, בגלל ההריון שאבד, היא עוד זוכרת את זה, ועברו 11 שנים מאז. אולי מה שכתבתי יצא קצת מבולבל. אבל המסר העיקרי הוא שתנסי להכיל את השינוי שחל בה, תני לו מקום. אולי משם, ההתמודדות תהיה קלה יותר. איתך,

 

[תמיד איתנו]

../images/Emo140.gifלחגית...

שלום חגית, מצטרף לכל מה שנאמר קודם לכן... מוסיף רק את המסר הכי חשוב שבעיני צריך ללוות אותך. פשוט היי טבעית ותני לחברתך להיות טבעית...זרמו ביחד עם כל התהליך... לעיתים יבוא לך לבכות איתה, תני לעצמך לבכות...אל תחזיקי בפנים את רגשותייך... לעיתים היא תחוש שבא לא להתרחק...תני לחברתך את החופש... בתקופה הזו רגשותיה של חברתך לגיטימיים...ואין מתכון אחיד לאבל...מה מותר ומה אסור...פשוט, כל אחת ואחד מתאבלים בדרכם. בהצלחה בהמשך החברות בינכן! ממני, תמיד איתנו.

 

[monik]

חגית, הסיפור שלי אולי יכול להסביר

חגית, קודם כל, כל הכבוד לך על המחשבות שלך לגבי אובדן של חברתך. אני לא חושבת שיש הרבה אנשים שיכולים לחשוב או להבין מה עובר על מישהו שעובר חוויה כה קשה. אני פעילה פסיבית בפורום הזה. וזו הפעם הראשונה שאני כותבת כאן. המכתב שלך עשה לי הרבה.הרגשתי צורך עז לענות לך, כדי לנסות להסביר דרך הסיפור שלי, מה עובר לחברתך בראש. גיסתי ואני נכנסנו להריון ראשוןניפלא ורצוי,בהפרש של חודשיים. לצערי איבדתי את התינוק שלי קרוב למועד הלידה (אובדן פתאומי ללא שום הסבר). כמובן שאת יכולה לנחש שמאז החיים שלי השתנו לגמרי. לא עבר יום שלא נזכרתי ולא בכיתי. כאב שתמיד קיים. וכמובן שאיאפשר לשכוח, ולכן אין צורך בשום תזכורת. אך לצערי בכל פעם שאני רואה את הילד של גיסתי, הכאב עולה במספר רמות. עד כדי חוסר תפקוד של כמה ימים. בשבילי האחיין של בעלי הוא התזכורת הכואבת ביותר שיכול להיות לי. לצערי יש הרבה אירועים משפחתיים וארוחות שבת שמאלצים אותנו להיפגש (היתי מוותרת עליהם לו רק יכולתי). אחרי כל מפגש כזה, בכל פעם אני מדמיינת אך הילד שלי היה צריך להיות עכשיו, מה הוא היה צריך לעשות עכשיו או מה הגודל הפיסי שלו. מאוד מאוד קשה לי לדעת שהתינוק שלי באדמה לא גדל ולא מתפתח ולעומת זאת התינוק שלה... בכל פעם שחמותי מספרת על ההתקדמות של הנכד שלה כמו למשל, הוא כבר הולך, הוא כבר שר וכו´, אני מתמלאת תחושת כאב נוראית, ותיסכול, ושואלת את עצמי למה זה צריך לעניין אותי בכלל? אני כועסת עליה למה בכלל היא מספרת לי על כך. אני רואה בזה כחוסר רגישות מצידה. כמובן שגיסתי או משפחתה בחיים לא אמרו או דיברו על הנושא הזה. מעולם לא הביעו כאב או צער על האובדן שלנו, ואף לא מעט של הזדהות או הבנה. וזה כל כך חסר לי. אילו היו אומרים או אפילו כותבים לי שהם מבינים, מזדהים או כמה כואב להם, הייתי מפסיקה לכעוס עליהם. אבל הם לא עשו זאת. אני תוהה תמיד מה עובר בראש שלהם! אולי אין להם אומץ לדבר על זה? אני ממש מבינה מה עובר לחברה שלך בראש, ולמה זה כל כך קשה לה. הדרך הקלה ביותר בשבילה זה לא לדבר על העניין הזה. פשוט תכתבי לה את שאת מרגישה. מספיק להראות הזדהות כדי לגרום לצד השני להפתח. והכי חשוב תנסי להבין אותה.