הסבר + הרצל על "סלע משאר"
במשנה מצויינות כמה דרכים להפקת אש: עצים, אבנים, עפר ומים. בד"כ שמרו על האש בתוך רמץ, נוהג שנותר עד למאה ה- 20. רק למקרים מיוחדים הפיקו אש 'חדשה'. מכאן מקור המנהג של אש התמיד במקדש. בדורות האחרונים מקובל היה הכלי הזה, "קaדאחה" / "זנאדה". ע"י הקשתו בצור ניתזו ניצוצות, שהבעירו את החומר היבש (צמרנית הסלעים / פתיל מתפוח סדום לחוף ים המלח). ** הרצל על "סלע משאר". עלינו היום אל פסלו של החוזה, מעל מחלף הסירה. הכל נראה פשוט, כשעלינו ממזרח. עד - שהגענו לתהום, שהפרידה בינינו לבין הפסל. מסתבר, כי קיימת מחצבה ענקית, מאחורי הצוק שמעל כביש 4, ממזרח, וחומר רב הוצא משם. מהרכס, בחלק זה, נותר רק קיר דק, שמשני צידיו נחצב החומר. עליו ניצב החוזה. גם הכביש ניצב "בתוך" אותו רכס. לכן העלייה - רק מצפון.