שאלה: מה מקור הביטוי "לא שם זין"?

[אסקורט]

שאלה: מה מקור הביטוי "לא שם זין"?

מה לדעתכם מקור הביטוי "לא שם זין"? האם דרכם של גברים לומר שאיכפת להם היא לשים זין (ולכן בשלילה זו אמירה שלא איכפת להם)?? ומה עם ביטוי אנלוגי "אני לא שמה כוס"? מה לדעתכם צריכה להיות משמעותו?

 

[רות 2]

יקרתי ....לנשים יש תשובה שונה...

על אותו משקל של..."לא שם זין"... (אגב את הביטוי הזה המציא דן בן אמוץ) הנשים אומרות..."לא מזיז לי את קצה הביצית השמאלית" (רות ממליצה לך לראות את ההצגה מונולוגים מהוגינה...)

 

[אלמרה]

אין לי מושג מה מקור הביטוי...

עם זאת איני בטוח שההמצאה היא של דב"א דוקא למרות ספרו הידוע. מעודי לא שמעתי אישה אומרת אמממ.... מה שאת אמרת... אבל כן שמעתי פעם במו אזני חיילת סדירה (אני היתי מילואימניק אז) אומרת "לא בזין שלי..." (לעשות כך וכך). אותי זה הצחיק אבל גם הביך וגם... אחטא אם אומר שהמחשבה ההיא לא חלפה במוחי הקודח. אם אני מנסה לבחון מה צריך להיות הסרט במוחו של מי שהמציא את הביטוי "לא שם זין" או "זה לא בזין שלי", הרי זה כמובן מוביל ל"שם". גבר "ישים" את אברו = יהיה אכפת לו יהיה מוכן להתאמץ בשביל... כדי להגיע למיטה הקרובה ביותר ולהיפך אם את לא משתפת פעולה או קטנים סיכויו שלו להביאך לאותה מיטה. גבר יגיד ש"זה לא בזין שלו" ויכוון שוב למטרה אליה מכוון אברו ואם אין שם מטרה זמינה - חבל"ז, אין לו ענין. הוריאנטים השונים לביטויים הללו לדעתי, הן פרהפראזות על אותו נושא, חיילת משוחררת לשון תשתמש ב"זין שלה" למטרות מאבק הנראה לה צודק, שוויוני, במטרה לגייס סולידריות גם של גברים. (היא יודעת בדיוק! מה עושה ביטוי כזה לנו... חרמנים בני חרמנים

)

 

[אלמרה]

עוד אנו תוהים על "לא שם עין"....

ובמוסף לשבת המדור לספרות בידיעות אחרונות אני מוצא את ספרה של הלן פישר "נשים עם ביצים". מצטט דברים מהכתבה - הנסיבתיות של כמה משפטים בה, משאירים אותי פעור פה. "ספרה של פישר עמוס נתונים מכוונים מגוונים: פסיכולוגיה,אנטרופוולגיה, מחקר ביולוגי, אימרות פופולריות, ציטוטים מספרות קלאסית, נתונים דמוגרפיים, ממצאים סטטיסטיים, ניתוחים כלכליים, פרשנות היסטורית, אבולוציה, חקר המוח, עולם העסקים, מה לא? ...הפרק השביעי נקרא "המחר שייך לנשים: כיצד נשים משנות את עולם העסקים". חיבור של נשים לכסף ולכוח הוא אזור מבחן מרכזי לפמיניזם המערבי לבן-ליברלי. .... על בסיס שתי הציטטות היא מפתחת טיעון ש"נשים נוטות להסתדר עם מילים; הן ניחנו ביכולת "לקרוא" אנשים מתנוחות הגוף ותנועותיו, מהבעות הפנים ומטון הדיבור; יש להן אינטואיציה מכוונת בעדינות; דמיון פורה; סבלנות... דחף לטפל בילדים...גישה המבקשת ניצחון לכול במשא ומתן; גמישות מנטאלית - דברים שהוטבעו כולם בפזיולוגיה של נשים בשעה שהן עשו את עבודתן ובחרו את מאהביהן לפני אלפי שנים". מרתק לקרוא במשך הדווח אודות הנשים הצפויות לשלוט יותר בניהול העולם וזאת הודות ל...מנופאוזה... "תחת כותרת הביניים "כוחות דמורגאפייםוביולוגיים מתכנסים" פורשת המחברת את נפלאותיה של המנופאוזה ואת תרומתה הבלתי צפויה ליצירת "העידן הנשי". תופעת ה"בייבי בום" שלוותה את היציאה ממלחמת העולם השניה נתנה לאמריקה דור המהווה היום שלושים אחוזים מהאוכלוסיה. דור זה, שהתחנך לאור מגמות חברתיות ליברליות, הכוללות גם אם המאבק למען זכויות הנשים, נמצא היום בשנות החמישים שישים לחיו. הם, לדברי הכותבת, ינערו את העולם, מדוע? מכיון שנשים רבות מדור הבייבי בום הגיעו לגיל המנופאוזה ובגיל זה הן זוכות לעצמה כלכלית, לחופש מטיפול באחרים, לקשרים המעניקים נגישות ויוקרה, וירידת רמת האסטרוגן חושפת אותן לרמות גבוהות של טסטוסטרון, ההורמון המחבר בין אסרטיביות לדחף להשגת מעמד וכוח.... מה שיפיל את העולם לרגלי הילדות שנולדו בשנות החמישים, תלוי אם כך בחיבור הדרמאטי הזה, ובעובדה שלילדות האלה יש עכשיו ביצים." (הכותבת תמר אלאור היא ראש מרכז לייפר ללימודי האישה והמיגדר באוניברסיטה העיברית) ואני בעת הזו - נודם.

 

[פ י ט ר פן]

אסקורט,החלטתי להיות פיוטי איתך נשמה

ולענות לך ב"תשובה על יד". הזכרת לי סיפור קצר שכתבתי פעם לפני כשנתיים... אז הנה הוא מוקדש כאן לך. מוקדש לאסקורט

: מתגלגל על כביש החוף , להחזיר את הבכורה שלי מחמי וחמתי , אצלם ישנה. יצאתי מוקדם כדי שיהיה לי זמן עם עצמי כשאני בגפי . שומע את רחש הצמיגים על הכביש הלוהט ומביט לכוון הים . בדרך חושב על בליל של מליוני דברים יחד. חושב וחושב וחושב בטורים גבוהים , אבל לא מרגיש כלום. אטימות רגשית מוחלטת. כאילו בלי יד מכוונת אני מוצא עצמי פונה שמאלה לכוון החוף , שם ליד הזונות המסכנות. הגה ימינה , רגל קלה על הברקס , נעמד בצד ומדומם מנוע . איזה שקט . משמאל , תחילת / סוף מסלול שדה דב . כמה מסוממות עם גוף מנוקב שממתינות ביאוש , ברוטאלי משהו , לעוד כמה שקלים עבור המנה הבאה. אחת מדדה אלי בעקבים לא היגיוניים , עד כי קשה עליה יישור הברך עד הסוף. מתכופפת בתנוחה הכל כל מוכרת אל עבר החלון ומביטה בי במבט הכי נבוב שפנים אנושיות יכולות להפיק. עפעפיים כבדות הזויות , פה מאוּדָם בהגזמה וחוסר קפידה חוצה קווים , שדיים כחושות ותלויות כשתי שקיות ריקות ועור חצי שקוף , שזור במפת ורידים סגולים . "האלו יפהפה – נו מה הקטע ? רוצה או לא רוצה ?" היא פוטרת לעברי. לא עונה לה , יוצא מהאוטו והולך לכוון החוף. אני בג´יבוטים (סנדלי אצבע אילתיות מגומי) , מכנסי ריצה וגופיה קצרצרה ובחוץ חם , אבל רוח ים נעימה מלטפת ומנפחת את הגופיה ומזכירה לי את ימי האפנע. זו לא עוזבת והולכת אחרי עם ברכיים כפופות ועקבים מאיימים שנעלמים לתוך החול – "נו חבוב , מה סתם באת ? תענה , מה הקטע שלך... יללה. מה קרה , אני מכוערת מדי בשבילך יא מניאק " ? הסתובבתי אליה ואף כי האינסטינקט הראשון שלי אחרי יצאה כזו הוא לסובב אגן ברגל מורמת ולהפגיש בתנופה סיבובית את גב כף הרגל שלי עם איזה חתיכת מצח , ניגשתי ואמרתי לה - "יודעת מה ? בואי נשב נדבר. לא אבקש ממך כסף. חינם אני נותן לך , רוצה ? איך אני "? ההיא מצמצמת עיניים , מזיזה את הראש קצת הצידה ואומרת לי בקול נמוך צרוד ומעושן "עוד איזה עובד סוציאלי אתה או מה הקטע שלך ? עושה סרט ? יללה יללה תזדיין מכאן..." מחייך - "בואי שבי פה על הסלע נדבר. לא עובד סוציאלי ולא בטיח. שבי אחותי. אני סתם איש במצוקה". "מצוקה ?" היא אומרת לי , "אשכנזי נקי כמוך במצוקה ? חחחחחח..... לך לך תסתלבט על מישהו אחר. "בוי´נה קוז´אק , אני לא יודעת כלום , לא אגיד לך כלום ואני לא קשורה לזה בכלל ואתה טעית בבן אדם כי אני לא היא והיא בכלל לא כאן היום". אני מתחיל לאבד סבלנות אבל החוקר שבי מתעניין. מתחיל לקלוט את הטיפוס ואת הסיטואציה. אולי אצלה אקבל תשובה. היא חושבת שאני מהרשויות או מהמשטרה או משהו. אז או קי - נלך על זה. "נשמה , יש לך חצי שניה להגיע הנה ולהתיישב או שאני מכניס אותך אצלי לאוטו ותוך שניה את בכלוב בתחנה - רוצה ?" את זה היא כבר מבינה ובשניה וחצי של דידוי גרום היא ישובה לידי. "טוב , אז מה אתה רוצה ? אמרתי לך שאני לא יודעת כלום ושזו לא אני". "אני מוותר לך גם אם זו את ולא על זה רציתי לדבר איתך בכלל" אני עונה לה בשיא הרצינות. וככה עברו עשר דקות ויש לי עוד איזו חצי שעה אני חושב לעצמי. חצי מדינה עוד ישֶנה עכשיו והיא כבר כאן בטח מאתמול. "צ´מעי , יש לי כמה שאלות אלייך. אם תעני לעניין בלי לזיין לי את המח אני יורד ממך ועוזב אותך לנפשך ושום נזק לא ייגרם פה. לא לך ולא לשריף שלך , יש ?" היא מסתכלת לי בעיניים , מגרדת לעצמה בגב היד עם צפורניים מתפוררות המשוכות בלק זול (שלא מסתיר במאום את הזוועה) ועונה "דָבֶר. יגיד לך את האורגינאל , דָבֶּר". אני אומר לה , "כמה שנים את כבר במקצוע וכמה זרָגִים כבר ראית בחיים שלך ? ... בערך ככה , כמה ?" היא מגחכת ואומרת לי , "עוד סוטה ? באת לראיין אותי לאיזו תכנית ? מסתלבט עלי ?" "ממש לא" אני נשבע לה , "אני שואל ברצינות". "פחחח וואלאק , אתם משוגעים לגמרי האשכנזים , מה הקטע שלכם ? זין זה כדי לזיין לא כדי לדבר עליו...". "תעני לי או שזה ייגמר לא טוב... זה לא חידון פה. אני שואל ואת עונה , חשבתי שהבנת את זה ?" היא משפילה מבט לחול. מסתכלת עלי שמה לי יד על הכתף ואומרת לי : "לך תספור את החול פה בחוף , ככה זה מספר השנים ומספר הזיינים שאני ראיתי". "אז ביצים ראית כפול נכון ?" אני שואל. מחייכת . עושה לי עם הראש – כן. אני ממשיך "תראי ממי , אני מאמין בנסיון מצטבר , לא באסטרולוגיה ולא בכל הדברים האחרים. אם משהו לא בסדר אצל מישהו שם בענינים למטה , את קולטת את זה ? שמה לב בטח-לא ?" היא צוחקת , "מה...? יעני עכשיו תראה לי שיש לך איזה חמש ביצים או שני זיינים , או שאתה בכלל אישה ?" "תראי , גילו לי איזה גוש . לא יודעים עוד מה זה. עוד כמה ימים אדע. אני רוצה לדעת כבר עכשיו. ראית כבר אלפים את אומרת ויש גם קליינטורה קבועה נכון ? אז יש לך נסיון מצטבר , את יודעת מי חוזר ומי לא , מי בריא ומי לא, חבל על הזמן . ובכלל , נראה לי שרק בזה את מתמחה לא ככה אחותי ?" "יללה , שלוף מתוק , בוא נראה את הצעצוע הלבן שלך" היא אומרת לי. אני מותח את גומי מכנסי הריצה הקצרצרות , מפשיל למטה ומחכה. היא שולחת כף יד כמו ללחיצת יד , מניחה ארבע אצבעות מאחורי שק האשכים בעדינות ונוגעת ככה במבט מוזר , משועמם משהו. הזכירה לי את אחות בית הספר בכניסה לתיכון. ממוללת באצבעותיה , נוגעת באחת אח"כ בשניה , מסלקת את ידָי מגומי המכנסיים ומרימה אותם למקומם. היא מביטה בי טופחת עם כף ידה טפיחה חברית על עכוזי ואומרת לי "אתה יודע, הרבה מטורפים באים פה. כל אחד והסיפור שלו. חארטה כזאת עוד לא עשו לי רק כדי שאגע למישהו בביצים בחינם". "אני אומר לה , תגידי את לא מבינה עברית ? לא הרגשת את הג´ולה"? "על זה דיברת? " היא אומרת לי ? "קלָאוּוִי , זה סתם גוש שומן. לא גידול ולא נעליים" היא אומרת לי. "איך את יודעת ? לפי מה את אומרת?" אני מקשה. "כמה שדיים שאתה ראית בחיים שלך כולל בסרטים , זה לא המנה הראשונה של הסיפתח של כמה כאלה כמו שלך שאני אכלתי כבר בלי מלח. לך לך הביתה קוז´אק, תוציא את הג´ולה מהביצה , שים על מחבת ותטגן חביתה. זה כל מה שאפשר לעשות מהגוש הזה". קמתי לכוון האוטו. הולך לאט , מביט על המסכנה הזאת ונכנס לאוטו. "איך קוראים לך" אני שואל בעד החלון? "תקרא לי דוקטור" היא עונה לי. "ושלא תחשוב שבפעם הבאה אני נותנת לך משהו חינם , שמעת"? הנעתי ונסעתי משם. הילדה חיכתה לי למטה עם התיק , נקייה ומסורקת. " מתוקה´לה – מה הענינים בובינָ´ה שלי"? "בסדר אבא´לה שלי" ככה היא אוהבת להגיד " מאיפה באת ? מה אתה כזה מזיע"? . . . . . . . . . . . לך תסביר לה..... ילדה בת תשע וחצי

 

[רות 2]

אהבתי..........סיפורי קלאווי...

 

[אלמרה]

ספרי ספרי איך את אוהבת אותן...

שלוקות? קשות 7 דקות? חביתות עין? הפוכות רכות עם אפשרות לטבול בחלמון את הלחם הטרי? מבזיקה מעט פלפל שחור גרוס ומלח? אההה. נסחפתי שוב לעבר המטבח וההנאות הקולינריות... מה שקלאווי עושות לי...

 

[אלמרה]

כשתקליקו על הקוץ כדי לראות נא לזכור

שהחביתה והביצה הקשה(אפרוח) מאתר "מתכונים".

 

[פ י ט ר פן]

וואללא יופי

מקדישים לה סיפור והיא מתעלמת. סחתיקה. נשים פוסט שוביניסטיות עאלק ...

 

[אסקורט]

סליחה קשיים טכניים בלבד

ממש לא התכוונתי, מסיבות טכניות בלבד נבצר ממני להגיב ולהגיב בחום לסיפורך. אהבתי וגם התרגשתי מההקדשה... נראה אולי בעתיד אפרסם סיפור שאני כתבתי ואקדיש אותו לך... בכל מקרה: תודה!! התרגשתי!! תמשיך להיות איתנו כיף איתך!!! נ.ב. זה גם מאוד מרגש שלא נעלבת בשקט אלא הסבת את תשומת ליבי להתנהגות מצידי שלא ענתה לציפיות (המוצדקות) שלך. זה דוגמא ליכולת שכל גבר מודרני שהסתגל למהפכה הפמיניסטית חייב שתהיה לו!!! שבלול זה טוב רק לחלזונות (וחלזונות זה טוב רק לצרפתים )

 

[רות 2]

אם שבלול זה טוב רק לחלזונות

אז ציפיות זה טוב רק ..לכריות... אמרת לו שבעתיד .... עתיד זה..... עוד דקה עוד יום ....אז יאלללה רות סקרנית וצמאה לקרא עוד איזה סיפור טוב... (איף רות מה את נידחפת..)

 

[אסקורט]

העתיד כבר כאן

לבקשת הקהל (רות2) ובהקדשה לפיטר פן. הערה: כל קשר בין הדמויות הבדויות לאנשים אמיתיים מקרי בהחלט. יש לי דמיון מפותח ואין אדם ספציפי שהסיפור הזה שלו. אבל יש הרבה אנשים שאת רובם לא פגשתי שיש בהם משהו מהכאב של הגיבור (כך נדמה לי לפחות היו אתם השופטים) כאב/ סיפור קצר מאת אסקורט ------------------------- הוא הושיט את ידו ולחץ על הפעמון שקורא לאחות לבוא. עוד רגע והאחות תופיע בדלת, תכנס לחדרו כשבידה מזרק גדול ותזריק לגופו משכך כאבים שיחזירו לתהום הנשיה... כל חייו ברח מכאב ועתה דומה שלא נותר לו מקום מפלט פרט לשינה ולשכחה. למה לעזאזל הוא פוחד מכאב כשכל ניסיון נואל להמלט ממנו רק טווה סביבו קור נוסף של כאב? הוא לא ידע, אבל בנקודה כלשהי בחייו, כשדברים הפכו קצת יותר מסובכים מאשר כשהיה ילד, הוא התחיל לפחד מכאב. וכדי לא לכאוב הוא הפסיק להרגיש, וכדי שזה לא יכאב הוא הפסיק להרגיש שהוא לא מרגיש... מתי הרגיש בפעם האחרונה? תשובה קלה: יעל. עם יעל לא היה לו שום קושי להרגיש. אף אחת לא נגעה בנשמתו כמוה. במבט אחד היא הרעידה בו מיתרים שכלל לא ידע על קיומם. היא הקסימה אותו, הצחיקה אותו, העציבה אותו, הכעיסה אותו ושמחה אותו עד לבלי די. לידה, הוא כלל לא שלט ברגשותיו. הוא פשוט הרגיש. הוא הבין שהוא אוהב אותה, אוהב אותה עד כלות. וזה הפחיד אותו, הפחיד אותו עד מאוד: הוא פחד שהיא לא אוהבת אותו, הוא פחד שאם תדע שהוא אוהב אותה תפנה לו עורף וכך יאבד גם את הידידות המופלאה ששררה בינהם. ידידות שכה היה זקוק לה על מנת להרגיש. אובדן שכזה, חשב, יהיה כאב שלא יוכל לשאת... הוא שיקר לעצמו שהתאהב באישה אחרת. נישא לה, הוליד ילדים, קריירה מוצלחת: כל הדברים הרגילים. הרגש בחייו הלך והתמעט, קהות עטפה אותו, ורב הזמן הוא קיבל אותה בברכה. אבל היו גם שבועות קשים. היו פעמים שהרגש מרד נגד הגלות שנכפתה עליו והוא רצה יותר. אישתו לא העניקה לו את החום והאהבה שלהם היה זקוק והוא התגעגע לרעד המיתרים בנשמתו. התגעגע לימים בהם נוכחותה של יעל היתה כל מה שהוא היה זקוק לו כדי להרגיש. ברבות הימים, הוא התגעגע לרגש כלשהו, לאו דווקא חום ואהבה גם כעס, צער, כאב, שמחה, אושר, לא משנה מה העיקר להרגיש: להרגיש מבלי לעצב בהגיון ברזל את רגשותיו, להרגיש מבלי להחליט מה מותר להרגיש ומה אסור. להרגיש מבלי לנסח מחדש את רגשותיו באופן שלא יזיק לשגרת חייו.... שגרה. כמו כל אדם שויתר על הרגש בחייו, השגרה הפכה למרכז קיומו ותכלית הוויתו. הקנקן הפך לתוכן. השלד הפך לעיקר והדם, הבשר, החיים הפכו לטפל. וכך שני אנשים חיו בגופו: האיש החושב והאיש המרגיש ושפה משותפת לא היתה בינהם. רב הזמן האיש החושב החזיק ברסן, והוא אפילו לא היה אומלל: בטוח בהישגיו, מאושר מילדיו. רק עיניה הריקות של אשתו, או שיחת טלפון פעם ב... מיעל, עברו כמדקרה בגופו, והעבירו את מוסרות השלטון לדקה או שתיים לידיו של האיש המרגיש... אבל הוא ידע שזה הסוף. מבית החולים יצא בחיים רק איש אחד: או האיש החושב או האיש מרגיש. לא שניהם... ואיפה אחות לעזאזל??? סוף

 

[just yael]

קראתי...הרגשתי...התרגשתי...כל כך.

תודה. יעל (שחיה את הלהרגיש...)

 

[אסקורט]

זה מאוד נעים לרגש! תודה!!

 

[רות 2]

יפה...ובהחלט......עושה

חשק להמשך... ואולי בהמשך יותר אתחבר לגיבור שמרגיש מה זה לא להרגיש... (רות מזממת ת'שיר.."הגברים בוכים בלילה..")

 

[אלמרה]

סיפור מרתק אסקורט../images/Emo45.gif

את כותבת למגירה? יש איזו מגירה אחת פתוחה שאולי אפשר להציץ לתוכה?

 

[פ י ט ר פן]

כן אסקורט, קראתי את הסיפור היטב

פעמיים (כמו שאני תמיד עושה). הרבה תיסכול וכאב תארת כאן וכל מי שהבנאליזציה הבלתי נמנעת של הנישואין עברה וגיהצה גם אותו מכיר את הסיטואציה. בקָטָטוֹניָה הבחור. בוחר שלא להחליט ובמודע או שלא במודע האחריות על תיסכולו וקיפאונו הריגשי רובצת עליו. כמו רבים מה שמשאיר אותו בבית הוא מאזן הסבל, משמע: לא טוב לו אך כנראה שעדיין לא רע לו מספיק.

 

[אסקורט]

הבנת את הגיבור היטב

אם זאת אני לא בטוחה ש"לא רע לו מספיק" זה הסיבה שהוא ממשיך לסבול. השורה הכי נוראה היא "ואיפה האחות לעזאזל": על ערש דווי הוא ממשיך לברוח ולהתחמק מעימות בין הגיון לרגש... כדי לעשות מאמץ אתה צריך לא רק שיהיה לך רע מספיק אלא גם להאמין בכוחך לחולל שינוי. בלי האמונה הזו למה לבזבז אנרגיה בנסיונות סרק??? הרע דוחף החוצה, אבל צריך אולי שיהיה גם משהו שימשוך ויהיה (בראיה הסובייקטיבית) בהישג יד (יעל נתפסה על ידי הגיבור כמחוץ להישג ידו). אם לא חשבת אפילו על "אי אמונה ביכולת שלך לחולל שינוי" כסיבה אפשרית להשאר בגיהנום סימן שאתה מאוד רחוק מחוויות של חוסר אונים וטוב שכך... גם שאלוהים תופס פיקוד על המטוס שלך לפחות העשתונות שלך בשליטתך... וזה נהדר!!! אשריך.... אסקורט

 

[ניצת שושן]

כמה כאב יש בגילוי

שבחרת לא להרגיש

אהבתי

 

[אסקורט]

זה לא סיפור עלי

זה לא סיפור עלי. אני מעולם לא בחרתי במודע לא להרגיש, אבל מסיבות שונות הרגש וההגיון שלי מנהלים ביחד דו קרב מוזר כבר שנים... היום אני חושבת שהם כבר למדו לרקוד טנגו ביחד, אבל הם עדיין לא למדו כל מה שיש ללמוד אחד על השני...